27.11.05

האירוניה במערת המכפלה

פרשת חיי שרה פותחת בדיון על קרקע, ליתר דיוק בדיון על הקרקע שביקש אברהם אבינו לקבורת שרה אמנו. יש כל מיני היבטים ומשמעויות לרכישה זו, שקצרה היריעה הבלוגית מלהכיל אותן. כרגע, אני רק מציין את דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה עט, ד"ה ז ויקן):

א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג) וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון; בית המקדש, דכתיב (ד"ה א כא) ויתן דוד לארנן במקום וגו', וקבורתו של יוסף (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה.

כמה אירוני! דווקא על אלה באים אלינו בטענות.


20.11.05

דתי לייט (שוב)

כפי שאתם יודעים, התופעה הנקראת 'דתי-לייט' מרבה להעסיק אותי. עד עתה, חשבתי שתופעת ההתפקרות בקרב הציבור הדתי-לאומי נעוצה, במידה ניכרת, בהעדרה של אורתודוקסיה מודרנית. עכשיו, בעקבות הערתו הנבונה של ידידי אביעד סטולמן, ואחרי שיחה ממצה עם ילדיי, הגעתי למסקנה שיש (לפחות) עוד שניים מרכיבים לעסק הזה.

קודם כל, יש לקרוא לילד בשמו. מדובר כאן בסוג של התבוללות. אנשים משכילים ושאפתניים מבקשים לטפס למעלה בסולם החברתי-מקצועי-כלכלי. האליטות השלטות מדינה מורכבות מאשכנזים (ומתאשכנזים) חילוניים, (לרוב) בעלי דיעות שמאליות ושמאלניות. כדי להשתלב, בן אדם חייב (במודע או שלא במודע) להתאים את התנהלותו לקבוצה היעד שבתוכה הוא מבקש להשתלב. אם ההצלחה במשימה כרוכה בשינוי עמדות או תמורה בדפוסי התנהלות/התנהגות, אז זה המחיר שמשלמים. תופעה זו היא מאד טבעית, ובשלבים שונים של חיי בדידי הוה עובדה. אני גם אינני מטיל ספק לגבי כנותם של אלה שעוברים את השינויים הללו. אני רק מיצר על מחיר שעם ישראל ותורת ישראל משלמים בגין כך.

שנית, במידה רבה התופעה בולטת משום שרף הדתיות המצופה הוא גבוה מאד כאן (בניגוד לקהילות בחו"ל- ולמרות ההתחרדות שם שכולם דנים בה). אמי מתייחס גם לרמה העקרונית של שמירת מצוות (התנהגות מוצדקת מבחינה הלכתית שאיננה עולה בקנה אחד עם הנתפס כדתי), וגם לאביזרי הדתיות ופרפראותיהם (צורת לבוש, פתיחות תרבותית, דפוסי בילוי ונופש וכו'). האחרונים, במיוחד, משפיעים הרבה על הגדרת הדתיות, ולפעמים מציבים רף כלכך גבוה שהם מונעים מאנשים מעולים מלהזדהות כדתיים, למרות העובדה שאורח חייהם מתאים (בגדול) לכך, ושעל פי דין סביר להניח שיוגדרו שכשרים לעדות.

יש להוסיף לכך את פשיטת הרגל של ההנהגה (כביכול) של הרבנים והמחנכים שהקמנו לעצמנו, אולם זוהי סוגיה נפרדת הדורשת התייחסות מיוחדת, חוץ-בלוגית.

16.11.05

מספיק להתבכיין

ההערה שקיבלתי (מיחו"ל דדוקא) להערתי בנושא הדתי-לייט קלע בול אצלי. כבר הרבה זמן שאני מבכה את מצב האורתודוקסיה בארץ, ולמרות מאמצים קודמים יש עוד הרבה מה לעשות. אשר על כן, אני מזמין את קוראיי שמעוניינים בכך
לכתוב אלי ולטכס עצה איך נוכל לקדם אלטרנטיבות דתיות אחראיות בארץ (לפני שיהיה מאוחר מדי).
דוא"ל: woolfj@gmail.com

15.11.05

דתי לייט

]נדמה לי, שמאד מתאים שאת דבריי אני כותב בקומה החמישית (והעליונה) של הספרייה למדעי הרוח באוניברסיאה העברית בהר הצופים. הקומה כוללת ספרי קודש ומחקר, העומדים בעירבוביה, ליד המחלקה לחקר ימי-הביניים. הסיבה לכך תתברר בהמשך.

כבר מזמן כותבת שהרה בלאו על התופעת הדתי לייט בקרב הדור הצעיר יותר (או שמא דור הביניים) בציבור הדתי. הכוונה, לפי מה שקראתי וראיתי וצפיתי ושמעתי, כולל בתוכו שני קווי אופי שתלויים זה בזה. מצד אחד, מדובר ברצון להיפתח ולהשתלב במרחב הישראלי הכללי, במיוחד במישור התרבותי, החברתי והערכי. מצד שני, תהליך זה כרוך בהקלה ברמת הרצינות הדתית של האדם הנפתח והמשתלב
לפי התגובות התומכות הנלהבות שגרף מאמרה היום,מדובר בתופעההמחייבת התייחסות רצינית ולא ביטול כלאחר יד, ש'היצר גרם'

כרגע, כאדם שבא מבחוץ (הרי לידה וחינוך בארה"ב הם מומים קבועים), אני מיצר על העובדה ששני ההיבטים האלה נתפסים כתלויים זה בזה. מה עניין הרחבת אופקים אצל הקלה בשמירת מצוות או בהחלשת דבקותו של האדם בתורה? אולם, התשובה היא ברורה. הדתיות בארץ (כמו החרדיות והחילוניות) נתפסת כמקשה אחת. המקשה הזאת כוללת עיקר וטפל, עקרונות וצורות לבוש, קיום מצוות ותסרוקות, תלמוד תורה ומוסיקה, אמונה ופוליטיקה. אם יחול שינוי במרכיב אחד, אזי נחלש כל השאר.
כמה שטחי! כמה אומלל! כמה זמן יקח ל'מנהיגנו' ול'מורינו,' ל'דוברינו' ולאנשי הברנז'ה שלנו, לחלק בין העיקר והטפל, בין לבוש ומדים לדת ולתרבות הדתית במהותם? האתגר האמיתי הוא ליפתח בלי לרפות, להרחיב בלי לצמצם, להתחבר בלי להתנתק.

מה דרוש? אומץ לב וחוט שדרה. אומץ לב ליכנס חזק לעולם הרחב וחוט שדרה לומר שיש לכניסה הזאת גבולות שאין בידינו להזיזם.

14.11.05

אמנות השנאה

לפני שבועיים השתתפתי בכנס לציון מאה שנים מאז פרסומם של ה'פרוטוקולים של זקני ציון' שהתקיים באוניברסיטת בוסטון.
במושב האחרון, הרצה פרופ' אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, בנושא 'מלים של שנאה.' ויזל, כדרכו, התאים שהפרוטוקולים הם דוגמא של של מילים המגוייסות לשנאה. שנאה, הוא הוסיף, איינה יכולה להניב לא ספרות ולא אמנות.
נזכרתי בהערה זו כקראתי מאמר ביקורת על ספרה החדש של דנה אריאלי הורוביץ, יוצרים בעומס-רצח רבין, אמנות ופוליטיקה (מאגנס ובצלאל תשס"ו). הספר מתאר, בין היתר, את השנאה התהומית והיוקדת של אמני ישראל ליהדות, לציונות, לציונות הדתית ו(מעל לכל) לימין.
למרבה האירוניה, לפי ויזל, מה שהם יוצרים זה לא אמנות.

13.11.05

כל המוסיף גורע....

האמנם תור זהב? תשובה למתנשאים

ידידי, פרופ' ריצארד לנדס מאוניברסיטת בוסטון, אוהנ לטבוע ניבי לשון חדשים. אחד מהם, שהוא חביב עלי במיוחד, הוא Cognitive Egocentrism (אגוצנטריות קוגנוטיבית), לפי משקל תורת ה-Cognitive Dissonance של ליאון פסטינגר. הכוונה היא לאנשים שמניחים באופן אוטומטי שכל אחד חושב בדיוק כפי שהוא עצמו חושב ולא יתכן אחרת.

דוגמא מעניינת, גם היסטורית וגם עכשיווית, היא ההנחה שיתכן שלום חם בין ישראל לעולם הערבי. אמונה זו מבוססת על ההנחה שכל בן-אדם שואף בדיוק לאותו דבר, וכתוצאה מכך יש שפה אנושית משותפת לכל צד בכל סכסוך. היום בארץ ובעולם המערבי, במיוחד באקדמיה, מי שאינו מוכן לחתום על הנחה זו מוכתם כ'פרימיטיבי' או 'גזען.' כהוכחה לסיכוי זה לכינונו של שלום אמיתי כאן מרבים לציין את 'תור הזהב בספרד' (לערך 950-1148 לסה"נ) שבו שררה הרמוניה ושוויון בין מוסלמים ויהודים. מצב זה של חיים ביחד (convivencia בספרדית) איפשר, כך טוענים, פריחה תרבותית מדהימה בשני עברי המיתרס הדתי באנדלוס, מתוך הפרייה הדדית משמחת. הדוגלים בתפיסה זו ,בעיקר היהודים שביניהם, רואים בתקופה זו עידן המבשר את הליברליזם הנאור של סוף המאה ה-20.

הבעיה היא ש'תור הזהב בספרד' לא היה ולא נברא, אלא משל (מודרני) היה. אכן, נכון שבתקופה המסומנת הייתה פריחה תרבותית רבת היקף בקרב יהודי ספרד המוסלמית. אולם, פריחה זו לא הייתה לה לא דבר ולא חצי דבר עם סובלנות מוסלמית, שלא לדבר על שוויון בין בני הדתות. [רעיון הסובלנות
(tolerantia) רק הומצא באמצע המאה הי"ז באירופה, וגם שם מדובר בהימנעות משפיכות דמים במסגרת חילוקי דיעות דתיות.] האיסלאם, אפילו האיסלאם ה'מתון,' איננו מאפשר לא סובלנות ולא שוויון לכופרים. אם העולם המוסלמי 'סובל' את קיום הכופר בתוכו, יהיה זה רק במסגרת אמנת ע'אמר, הדורשת את השפלתו המוחלטת של היהודי או הנוצרי. כך היה בספרד. כל עוד שהיהודים נשארו במקומם, הושפלו ולא הרימו את ראשם, לא היו חשופים לפגיעה. ברגע שניסו להתקרב למעמדם של מוסלמים, פרצו פרעות קשות בכל רחבי אנדלוס, ואלפי יהודים נרצחו (כמו זו שאירעה ב-1066 שבמסגרתה נרצח רבי יהוסף הנגיד, בנו של רבי שמואל הנגיד). רק על רקע מציאות קשה זו ניתן להבין את קביעת הרמב"ם, עוד יהודי 'מוצלח' בעולם המוסלמי, שלא הייתה גלות קשה לישראל כגלות ישמעאל.

אז מהיכן בא המיתוס הזה? מגרמניה. היסטוריונים יהודים בגרמניה של המאה הי"ט המציאו את סיפור 'תור הזהב' כדי לקדם את תהליך מתן שוויון זכויות במערב אירופה. הם הלבישו על המוסלמים בספרד הביניימית איצטלא ליברלית מודרנית, כדי 'להוכיח' לעולם הנוצרי שכדאי לקלוט אותם עמוק לתוך תרבותם וחברתם. הטיעון היה, בעצם, תראו מה חוללנו והשגנו אצל המוסלמים שאתם בזים להם. תתארו לעצמכם מה נשיג אם תתנו לנו את ההזדמנות. סיפור ליברלי אמיתי, רק לא סיפור אמיתי.

דיסוננס קוגניטיבי אמיתי.

12.11.05

על צניעות וכפייה דתית

לאחרונה יש הרבה דיונים בנושא צניעות חובה במרכולים וסופרמרקטים. אני מתכוון להאריך כאן את הדיבור בנושא, אולם בינתיים פרסמתי את תחושותיי באנגלית, כאן.