Hagigim

ממרומי הר הזיתים: בעקבות מסע נגד נישואי תערובת

2009-09-09T15:15:00.002+03:00

במרומי הר הזיתים, משקיפים על הר הבית, שוכנים קבריהם של ישראל ורבקה לפין זכרונם לברכה.
בשנת 1881, בעקבות שילוב של חיבת ציון ואנטי-יהדות רוסית, החליטו הזוג לפין להקריב את חייהם המבוססים והמוצלחים בוולקוביסק שבפולין, לאסוף את שני בניהם, את בתם ובעלה, ולעלות לארץ ישראל. בדרך לא דרך, הגיעו ארצה בתחילת 1882. קודם התיישבו בפתח תקוה ואחר כך עלו ירושלימה. שם בנה ישראל במו ידיו חצר גדולה ומרווחת, והקים עסק משפחתי משגשג, בגלל שלא רצה ליטול חלק (תרתי משמע) בתרבות החלוקה. חלומם הגדול של ישראל ורבקה היה שמשפחתם תכה שורשים עמוקים בארץ ישראל ותצמיח ענפים רבים של יהודים הנאמנים לדתם ולעמם. תקוותם לא התממשה. ישראל ורבקה נאלצו לרדת מהארץ בעקבות התנכלויות מצד הרשויות הע'ותמאניות. הם עברו לבוסטון שבארה"ב. שם השתרשה משפחתם, ושם גרים כמעט כל צאציהם. 'כמעט' בגלל שישנם ששה צאצאים של ישראל ורבקה הגרים בארץ היום, אני ובני משפחתי. גורלם של השאר הוא ההיפך המוחלט ממה שייחלו לו ישראל ורבקה.
לפני שעלינו ארצה, לפני יותר מ-16 שנה, קיבלתי לידי ספר שהכינה בת-דודה רחוקה, ספר המתעד את גורלם של כל בני משפחת לפין עד שנת 1990. הנתונים היו מדהימים. לישראל ורבקה יש מאות צאצאים, פרושים בכל רחבי תבל. אולם, מכל אותם צאצאים בדור ילדיי (ז"א דור ששי לישראל ורבקה), מעט מזעיר מזדהים בצורה משמעותית כיהודים (ורבים רבים מהם, אינם בכלל יהודים).

זוהי, רבותי וגברותיי, ה'התבוללות' וזהו ה'אבדון' נגדם מתריסה הסוכנות במסע הפרסום מעורר המחלוקת. קביעה זו מאומתת ע"י מחקרים רבים ומגוונים הן בארץ והן בחו"ל. הסטטיסטיקה הוכיחה, חזור והוכח, שאחוז מכריע (כ- 80% ומעלה) של ילדי בני זוג הנשואים בנישואי תערובת לא יזדהו כיהודים באופן מהותי ומחייב (ועוד לא התחלנו לדון בזהותם ההלכתית). מבחינה סוציולוגית והיסטורית, מצב זה הוא לגמרי צפוי ונורמלי. ההתבוללות והטמיעה בזהות ובתרבות הרוב הן תהליכים חברתיים טבעיים. נוח יותר להיות חלק מהרוב, להיות כמו כולם, לא לבלוט בנוף האנושי.
שמירת הזהות והמרקם האתניים של קבוצת מיעוט היא חריגה, והיא דורשת הקרבה מצד הנאמנים לה. נאמנות למשהו גדול ונשגב מחייבת הקרבה. אי-שם באנרכיה הנקראת 'פוסט-מודרנה', החליטו יהודים רבים מספור להקריב את העם היהודי לטובת נוחותם האישית (במעטה של נאורות ואוניברסליות). הם החליטו ש'האהבה תנצח' ולכל הרוחות התוצאות. ואכן, מתחת לפני דברי הביקורת הקשים שהושמעו נגד מסע הסוכנות ובעד נישואי תערובת, מבצבצת השאלה: מי זה שיכתיב לי עם מי אתחתן ואיך יגדלו ילדיי (במידה שיהיו)? התשובה היא פשוטה: עתיד העם היהודי הוא הדורש. תאהב את זה או אל תאהב את זה. לפני מי שנולד יהודי עומדת הבחירה בין קצת יותר חיים לעמו, או קצת יותר התאבדות. כי ההיסטוריה של מאתיים וחמישים השנים האחרונות הוכיחה, וממשיכה להוכיח, שנישואי תערובת, יחד עם בורות יהודית, הם מרשם בדוק להיעלמות קבוצתית.

אין בעמדה זו שמץ של גזענות, ומי שמשמיע טענות טפשיות כאלו סתם מתעסק בדמגוגיה מהזן הזול ביותר (וההשוואה בין עדיפות בן זוג יהודי לחוקי נירנברג הידועים לשמצה היא כלכך נלוזה שאיננה ראויה לתגובה). התורה מלמדת שלא-יהודים נבראו בצלם אלקים בדיוק כמו יהודים. לא-יהודים הם בני אנוש בדיוק כמו יהודים. אולם, השאלות האמיתיות הן: האם יש ערך לשמור על העם היהודי? האם יש הצדקה לצמצם את בחירת בן או בת הזוג עבור העם ועבור בניין בית יהודי יציב, המבוסס על ערכים יהודיים ועל זיכרון קבוצתי בעל השראה? אם התשובה תהיה כן, ולדעתי עצם עתיד המדינה מותנה בתשובה חיובית לשאלות אלו, אז בנוסף להקרבה בתחום המסים והצבא מוטלת חובה להמשיך להקים משפחות יהודיות בישראל; להעביר את מורשת התרבות והתודעה, המוסר והדת היהודיים הלאה ולשמור על הגיבוש הלאומי של העם היושב בציון.

אישית, אני מיצר וגם מכבד את אלה המקבלים החלטה עקרונית להעדיף את האוניברסליות על פני המשכיות יהודית לטווח ארוך. זוהי החלטתם. אולם, לכל מעשה יש תוצאות, בהן חייב המחליט לשאת. מי שמחליט כעיקרון ליכנס לתהליך הטבעי של התבוללות, שלא יבוא אח"כ ויצעק שמוציאים אותו מכלל העם היהודי. מי שלא טרח בערב שבת, לא

יאכל בשבת.

לפני ראש השנה, אני נוהג לפקוד את קבריהם של סבה רבה רבה ישראל וסבתא רבה רבה רבקה. הם הורישו לי, לילדיי ולאחיי דוגמא של הקרבה למען העם והתורה שמלווה אותנו מאודנו עד היום ואני נותרתי כמעט לבד ביכולתי להודות להם. שאר קרוביי החליטו שאין סיבה אמיתית להישאר יהודים בצורה משמעותית. לא היה נוח להם. לא היה מתקדם מספיק. לא היה אוניברסלי מספיק. הם רצו להשתייך למשפחת בני האדם. הם הפכו חלק של כולם, וויתרו על עצמיותם, ונעלמו לבלי חזור. בר בורוכוב פעם השווה בין התבוללות להתאבדות. על קבר אבותיי אני מבכה גם את המתאבדים.

Rav Soloveitchik, An Authentic Giant of Authentic Judaism

2009-09-08T22:07:00.001+03:00

Posted from Hirhurim:

There is an obnoxious new blog called Authentic Judaism whose author keeps e-mailing me and offering to educate me on how his particular version of right wing Orthodox Judaism is the only authentic type of Judaism. I have been ignoring him but in today's e-mail he bragged about his high Google ranking. In response, I would like to request the help of fellow bloggers in driving down his Google ranking. As I write this post, the second result for a Google search on "Authentic Judaism" is a post of his titled "JB Soloveitchik, The Authentic Impostor" (the first result is to a Secular Humanist Temple!). Yes, that is the kind of hateful things he writes. He is spending Elul this year writing about "the idiot Natan Slifkin", which is incredibly offensive. What he might not realize is that by insulting people like Rav Soloveitchik and Rabbi Slifkin, he is opening the door for others to insult his mentors, both in public and in private. It is practically guaranteed to happen (although I ask readers to please refrain from doing so).Please link to this post and even put up a similar post of your own to push him down in the ranks.Click here for more

Please link to this post and even put up a similar post of your own to push him down in the ranks. Feel free to copy this word-for-word if you want. And while you're at it, it might also help if you end every new post with the words "Authentic Judaism".

On this post, I will offer free reign on links. Any blog that posts something like this will be linked below (please leave a comment here or e-mail me so I know).Thank you.

אורתודוקסיה מודרנית: תנאים קודם למעשה

2009-09-06T22:33:00.002+03:00

האם יכולה לקום בארץ ישראל תופעה הדומה למה שמכונה בחו"ל כ'אורתודוקסיה מודרנית'? לדעתי, בהחלט שכן. יותר מזה, היא חייבת לקום כאן. אולם, תשובה לשאלה זאת מחייבת הגדרה מדויקת של המלים 'אורתודוקסיה' ומודרנה.' תתחייב אפילו בחינה קפדנית לגבי ההעזה שבצירוף שם תואר למילה 'אורתודוקסיה'. כפי שטענתי לפני עשרים שנה (בבטאון האנגלי לעילא), יש חוצפה לא קטנה בצירוף כל שם תואר שהו למילה 'תורה' או למילה (הפחות סימפטי) 'אורתודוקסיה'. אחרי ככלות הכל, מייתחצף לטעון שהתורה לוקה ח"ו באיזשהו חסרון? האמת היא, שכבר מורי ורבי הרב פרופסור יצחק טברסקי זצ"ל פעם הזהיר אותי (אומנם במשתמע) מניסוח כזה. במסגרת שיחה שדווקא דנתה בהרחבת אופקי התורה, הוא האיר שאורתודוקסיה מודרנית היא צירוף קבילה ותו לא. אולם, עדיף היה לקרוא לדרכנו 'אורתודוקסיה' נטו, ולחייב את הצד השני להמציא איזה טרמין עבור עצמו. עד כאן דברי האדמו"ר זצ"ל מטלנא.

אולם, לפני שנוכל להתחיל לדון בנושאים מהותיים ובהגדרות, אני רואה לעצמי חובה להניח כמה הנחות יסוד שבלעדיהם אי אפשר אפילו להתחיל לדון בדרך תורנית, ק"ו בדרך שתחרוג (בצדק ובהכרח) מהמקובל והמוכר בארץ.

ראשון, נקודת המוצא הראשונה, העליונה, החשובה ביותר לכל דרך ביהדות חייבת להיות קבלת עול מלכות שמים, אהבת השם ויראת השם וכמובן, מחוייבות מוחלטת לחיים של שמירת מצוות , על כל המשתמע מזה. במישור העיוני, ההשלכה ההמרכזית לנקודה זו היא שלמרות דחפים ורצונות מתחרים, תהיינה מגבלות לשאיפותיו של האדם. באיזהשהו שלב, מול אתם גבולות, יצטרך היהודי להוריד את ראשו וליכנע לרצון אביו שבשמים, כפי שתמיד הדגיש מו"ר הרב זצ"ל. נקודה זו חשובה ביותר, בגלל שדווקא דברי הרב סולפו ונעשה בהם שימוש שנוגד לגמרי את כוונתו.

המרחב הליגיטימי שההלכה וההגות היהודית מאפשרות הוא הרבה יותר גדול ממה שחושבים. זו"ע' במידה לא קטנה, הגבולות ניתנים לפרשנות המאפשרת חילוקי דיעות וחילוקי השקפה. אולם, אני מאמין באמונה שלימה שישנם גבולות בל יעבורון שמעבר להם נמצא תחום שהוא אולי מושך, אןלם חדל להיות יהדות במובן הנורמטיבי של המילה. בן אדם שיגיע לאותו גבול, אסור לו להתייהר ולהתגאות ולשפוט ח"ו את התורה ונותנה. על קו אותו גבול, הוא חייב

לומר .לא הבנתי' 'קשה לי' 'ד' יאיר עיניי' ואז לקבל את דין שמים. זאת כוונתו של הרב זצ"ל בשיחתו הפולמוסית משנת תשל"ה.

[המשך לבוא]

אורתודוקסיה מודרנית ישראלית: יתכן דבר כזה

2009-09-06T18:22:00.002+03:00

מאורעות הקיץ שזה עתה מגיע לסיומו, הבליטו עבורי את הצורך העמוק בגיבוש גישה דתית ישראלית המקבילה למה שמכונה בחו"ל 'אורתודוקסיה מודרנית' (או 'פוסט - מודרנית'כפי שהציע הוגה אחד) . אין בזה לרמוז כאילו מדובר בתובנה חדשה מצדי. אלא, כתוצאה מכל מיני אילוצים ושיקולים, החלטתי לפרסם טיוטת מצע לריענון ו/או שידוד המערכות בעולם הדתי-לאומי, שבכלל איננו מודרני ברוב האליטות שבו, וחסר מצפן רעיוני והלכתי לאלה שחשקה נפשם במשהו אחר. מטרתי איננה שוב לשטוף את העולם בעוד דברת. מזה כבר יש לנו מספיק. המטרה היא לשרטט קווים לגישה דתית שיש
תהיה בה תפארת לעושיה ושדרכה יתאהב שם שמים. יותר מדי יהודים בארץ מתנכרים לתורה, או מבחוץ או מבפנים, בגלל שנלאים למצוא בה את ביתם. מצב זה נוצר, בין היתר, מחוסר מודעות לרוחב הגבולות של התורה מחד, ואסירת אפולו ברצועות של תפילין, מאידך (להפוך את דימויו של טשרניחובסקי יל פיו, ז"א שמנסים להרוס את שלימות היהדות ע"י 'התאמתה לגחמות החולפות של התרבות המערבית העכשיווית).

אי לכך, במקביל לדברים יאני מפרסם בבלוג העיקרי שלי (כאן) אני החלטתי לפרסם הגיגים זהים כאן משתי סיבות. א) תורה עדיף לכתוב בלשון הקודש ב) קהל היעד מורכב גם מדוברי עברית (אולי בעיקר) וגם לדוברי לע"ז.

איך אומרים בעולם התקשורת? Stay Tuned/

פגיעותנו: הרהורים על י' בטבת

2006-01-02T16:53:00.000+02:00

הופיע בדף השובוע של אוניברסיטת בר-אילן:

לעי"נ אמי מורתי פעשא בת יוסף ע"ה
נלב"ע ט' טבת תשנ"א לפ"ק

למשמעותו של צום עשרה בטבת

כידוע, ארבעה מועדים נקבעו בלוח העברי כזכר לחורבן ירושלים ובית המקדש עוד בתקופת גלות בבל, כעדות הנביא זכריה

(ז, א-ה):

וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ד' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו: וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ד': לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ד' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים: וַיְהִי דְּבַר ד' צְ-בָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי:

לפי חז"ל, מדובר בארבעה ימים, באותם החדשים שהוזכרו בדברי זכריה, שיוחדו לתענית ותפילה בגין הדברים הרעים שאירעו בהם, כפי שמדווחת התוספתא (מסכת סוטה, מהד' הגר"ש ליברמן, פרק ו הלכה י (עמ' 189):

דרש רבי: הרי הוא אומר כה אמר ה' צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגומר צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר...צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש…צום השביעי, זה שלשה בתשרי יום שנהרג בו גדליה
בן אחיקם שהרגו ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש…צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את יד על ירושלם, שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי וגומר בן אדם

כתב לך וגו'.

יש קוים משותפים לשלושה מתוך ארבעה צומות אלה. ראשית כל, הם מנציחים אירועים טרגיים שלהם היו תוצאות הרות אסון, מידיות. פריצת החומות בי"ז בתמוז סימנה את נפילתה הבלתי נמנעת של ירושלים כולה. בתשעה באב חרב הבית בראשון ובשני. בצום גדליה, 'נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן' (רמב"ם, הל' תעניות, פ"ה ה"ב ). שנית, שפר עליהם גורלם בזה שהם מהווים חוליות בפרקי זמן גדולים יותר בלוח. שבעה עשר בתמוז ותשעה באב מתמזגים לחטיבת הזמן הנקראת 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים.' צום גדליה, מאידך, הפך להיות חלק מהותי של עשרת ימי תשובה. כתוצאה, ימים אלה זכו במקום בולט יותר בתודעה הכללית.
שונה, במקצת, הוא מצבו של צום עשרה בטבת. מבחינת התאריך, היום יושב בודד ומנותק מאיזה הקשר, המסוגל לחזק את המודעות לקיומו וחשיבותו. בנוסף, במבט ראשון, תוכנו הוא שונה משאר הצומות. הוא איננו מציין סופו של תהליך ולא אירוע בעל תוצאות מיידיות. הרי מדובר רק בתחילת המצור על ירושלים. מבחינה מעשית, יש באמת לשאול: מה קרה בו ביום שהניע את הגולים להחליט, מעצמם, לקבוע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים, כי מתשובתו של הקב"ה (כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי) משמע שימי הזיכרון היו בהתחלה יוזמה של העם, שרק אח"כ אושרה? איזה מין זעזוע עבר עם ישראל בעקבות התחלת המצור?
אכן, נזדעזעו בני ישראל שבכל מקום למשמע השמועה הרעה. הדברים מוצאים ביטוי ברור בדברי הנביא יחזקאל. כך נתבשר הנביא הגולה על נהר כבר את החדשות המרות (יחזקאל כד, א-ב):

וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר:
בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם
בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

הרעדה שאחזתו מורגשת בדברי הפסוק. שלוש פעמים חוזרת על עצמה המילה 'היום,' כאילו להדגיש את עוצמת משמעות

האירוע שפקד בו ביום את ירושלים. הקורא מרגיש כאילו הנביא בהלם, מסרב להאמין את אשר מבשר לו הקב"ה, ולכן ד' שוב ושוב מדגיש שהמצור אכן התחיל, 'היום.' אולם, השאלה מתבקשת: כלום ידע יחזקאל שנבוכדנאצר פולש לארץ ישראל ופניו לכיבוש ירושלים? למה נראה שהופתע?
לי נראה, שאת התשובה יש למצוא בהרגשת החסינות המוחלטת שייחסו בני יהודה לירושלים ולבית המקדש. הדברים מוצאים ביטוי חד-משמעי בנאומו המפורסם של הנביא ירמיהו (ז, א-טו):
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ד’ לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ד’ וְקָרָאתָ
שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ד’ כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה
לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַד': כֹּה אָמַר ד’ צְ-בָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם
וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ד’
הֵיכַל ד’ הֵיכַל ד’ הֵמָּה:...הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל:
ירמיהו מתריס ומתריע נגד האמונה שכנראה רווחה בעם שבית המקדש וירושלים הם לגמרי חסינים בפני מתקפת מלך בבל, בגין עצם קיומם. ד', טענו, לא יחריב את ביתו ולא יכניע את ארצו ולא יגלה את עמו. בהקשר זה, התנהגותם הדתית והמוסרית איננה רלוונטית. ירמיהו, מאידך, בא לנפץ את אשלייתם:
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר
לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא
שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ד’: כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ
אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:
וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ד’ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר
וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו
אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ:
וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם:
נראה שכאן יש לאתר את מקור ההלם של יחזקאל. ברור שהוא ידע את אשר הולך לקרות. הוא, בעצמו, חזה את האסון הממשמש ובא על העם. אולם, בבוא היום הוא בעצמו התקשה לקלוט את הקורה לו, ונאלץ הקב"ה להדגיש לו שוב ושוב שזאת המציאות. אין תימה, אם כן, ששאר בני העם הרגישו ביתר שאת את גודל ההלם של הבאת ירושלים במצור. הלקח הקשה של עשרה בטבת, פגיעותה של ירושלים בגין שחיתויות העם, הביא את העם לכלול את היום בו החל המצור בין ימי הזיכרון והאבל שנקבעו על חורבן הבית הראשון (ואח"כ השני). [יש לציין, להבדיל אלף הבדלות, שתגובות דומות פקדו את העולם המערבי כשנשדדה רומא ע"י הגותים (ראה Augustin, Civitas Dei, Book 1 ch. 1 ו- Jerome, Letter CXXVII).]
לאור דברי ירמיהו הנ"ל, מקבלים דברי הרמב"ם תוקף יתר (הלכות תעניות, שם, ה"א):
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי
לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים
ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות,
שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ"ו, מ) והתוודו את
עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואשר הלכו עמי בקרי.

רבנים בכחול

2005-12-10T20:57:00.000+02:00

הסקנדל התורן מהווה עוד מסמר בארון המתים של הרבנות. שוב, המוסד הזה מתגלה במערומיו כמערת פריצים (ובנקודה זו היא מאד מתאימה לשאר המערכת השלטונית שגם היא קופת שרצים). אני בטוח שכל הגינויים הצפויים ייאמרו בימים הקרובים. ברצוני להתייחס לנקודה אחת, אולי בלתי צפוייה.

אני זכיתי להתנדב/לשרת במשטרת ישראל כעשר שנים, במסגרת יחידת המתמי"ד של המשמר האזרחי. אני ראיתי מקרוב את מסירות הנפש והפטריותיות של השוטרים ואת רמת הסיכון שהם נוטלים על עצמם כדי להגן על הציבור. ואני תמיד הזדעזתי מהמשכורת הזעומה שהמדינה משלמת לאנשים וונשים האלה. האמת, זעום איננה המילה. זוהי שערוריה שאינני מסוגל להביע את שאט הנפש שאני מרגיש מולה.

וזאת הנקודה. אם המדינה הייתה מתגמלת את השוטרים כראוי, תופעות מגעילות כמו מכירת הסכות לרבנות או תארים אקדמיים מזוייפים, היו נמנעות.

הגדר המאיימת

2005-12-05T07:35:00.000+02:00

עכשיו מתברר ששקריו של שרון לובשים צורה חדשה. הגדר הבטחונית לא רק תחצה את הגוש, היא גם תחנוק אותו. בלי רעש, החליטו להקים עוד שתי מערכות. אחת תעמוד על הקו הירוק ותוכיח שגוש עציון איננו חלק מגבולות מדינת ישראל העתידיים. עוד מערכתשנמצאת בתכנון, תקיף את כל ישוב וישוב בנפרד ויהפוך אותנו לברווזים במטווח של גדודי חללי אל-אקצא ושאר החולי-רעים

הא לכם ההוכחה מראש המאבק בכפר עציון:

לכבוד תושבי גוש עציון ואפרת שלום

לפני מספר דקות קיימתי שיחה עם מקור בכיר באחד ממשרדי הממשלה העוסקים בגדר ההפרדה. בשיחה עלו מספר נקודות שראיתי לנכון ליידע אודותם את כל תושבי הגוש. לכן אנא העבירו את המכתב לכל תושבי הגוש באופן דחוף: 1.ברשויות התכנון במשרד הביטחון סיימו לעבוד השבוע על תכנון מפורט של גדר על הקו הירוק שתשאיר את הגוש מחוץ לגדר המרכזית. על מנת לא לעורר את תושבי גוש עציון הוחלט לבצע קדום כל את הגדר המזרחית (סביב הגוש) ואחרי הבחירות להקים את הגדר על הקו הירוק (אצטט את המקור: "ההחלטה להקים גדר נוספת על הקו הירוק כבר התקבלה, והושקעו בתכנון הגדר כבר עשרות אלפי שקלים, ההוראה המפורשת היא לא לחשוף את הגדר על הקו הירוק עד לבחירות"). 2.העבודות להקמת הגדר בגוש עציון אמורות להתחיל השבוע, השטח שנבחר הוא יער אבו סודה – בין מגדל עוז לצומת גוש עציון (בגלל היות היער שמורת טבע אין סכנה של בג"צים של הערבים) – יצוין שמדובר בהפרה בוטה של הסיכום לפיו לא מתחילים לעבוד עד לאישור כל הציר עם המועצות. 3. בהערכת מצב שהתקיימה במשרד הבטחון עלה חשש כבד מהתנגדות תושבי גוש עציון לגדר, ולכן שלחו את דני תירזה להתראיין במקור ראשון בשבת האחרונה (זהו ראיון מקיף ראשון עם תירזה). 4.ברור למשרד הביטחון שאין להם סיכוי להגן על התוואי הנוכחי בבג"ץ ולכן הם רוצים שהעבודות יתחילו, ואח"כ בג"ץ יפסוק שהגדר תבנה בצמוד ליישובים (כמו התוואי של שלום וביטחון – כולל גדר כ500 מטר מצפון לנווה דניאל, גדר בין אפרת לנווה דניאל ואפרת וכו') ואז במשרד הביטחון יוכלו להיתמם ולהגיד שבג"ץ הוא זה שקבע את התוואי המסוכן. כפי שנראה כרגע הגוש יוקף גדרות בצמוד ליישובים וגדר נוספת תבנה על הקו הירוק ותנתק אותנו מהמדינה! לסיכום: רימו אותנו ועבדו עלינו בעיניים. . ירון רוזנטל כפר עציון

.
הכי קשה בכל הסיפור, הרגשת חוסר האונים, שהיינו אמורים לקבור בעלותנו ארצה.

האירוניה במערת המכפלה

2005-11-27T15:47:00.000+02:00

פרשת חיי שרה פותחת בדיון על קרקע, ליתר דיוק בדיון על הקרקע שביקש אברהם אבינו לקבורת שרה אמנו. יש כל מיני היבטים ומשמעויות לרכישה זו, שקצרה היריעה הבלוגית מלהכיל אותן. כרגע, אני רק מציין את דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה עט, ד"ה ז ויקן):

א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג) וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון; בית המקדש, דכתיב (ד"ה א כא) ויתן דוד לארנן במקום וגו', וקבורתו של יוסף (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה.

כמה אירוני! דווקא על אלה באים אלינו בטענות.

דתי לייט (שוב)

2005-11-20T14:03:00.000+02:00

כפי שאתם יודעים, התופעה הנקראת 'דתי-לייט' מרבה להעסיק אותי. עד עתה, חשבתי שתופעת ההתפקרות בקרב הציבור הדתי-לאומי נעוצה, במידה ניכרת, בהעדרה של אורתודוקסיה מודרנית. עכשיו, בעקבות הערתו הנבונה של ידידי אביעד סטולמן, ואחרי שיחה ממצה עם ילדיי, הגעתי למסקנה שיש (לפחות) עוד שניים מרכיבים לעסק הזה.

קודם כל, יש לקרוא לילד בשמו. מדובר כאן בסוג של התבוללות. אנשים משכילים ושאפתניים מבקשים לטפס למעלה בסולם החברתי-מקצועי-כלכלי. האליטות השלטות מדינה מורכבות מאשכנזים (ומתאשכנזים) חילוניים, (לרוב) בעלי דיעות שמאליות ושמאלניות. כדי להשתלב, בן אדם חייב (במודע או שלא במודע) להתאים את התנהלותו לקבוצה היעד שבתוכה הוא מבקש להשתלב. אם ההצלחה במשימה כרוכה בשינוי עמדות או תמורה בדפוסי התנהלות/התנהגות, אז זה המחיר שמשלמים. תופעה זו היא מאד טבעית, ובשלבים שונים של חיי בדידי הוה עובדה. אני גם אינני מטיל ספק לגבי כנותם של אלה שעוברים את השינויים הללו. אני רק מיצר על מחיר שעם ישראל ותורת ישראל משלמים בגין כך.

שנית, במידה רבה התופעה בולטת משום שרף הדתיות המצופה הוא גבוה מאד כאן (בניגוד לקהילות בחו"ל- ולמרות ההתחרדות שם שכולם דנים בה). אמי מתייחס גם לרמה העקרונית של שמירת מצוות (התנהגות מוצדקת מבחינה הלכתית שאיננה עולה בקנה אחד עם הנתפס כדתי), וגם לאביזרי הדתיות ופרפראותיהם (צורת לבוש, פתיחות תרבותית, דפוסי בילוי ונופש וכו'). האחרונים, במיוחד, משפיעים הרבה על הגדרת הדתיות, ולפעמים מציבים רף כלכך גבוה שהם מונעים מאנשים מעולים מלהזדהות כדתיים, למרות העובדה שאורח חייהם מתאים (בגדול) לכך, ושעל פי דין סביר להניח שיוגדרו שכשרים לעדות.

יש להוסיף לכך את פשיטת הרגל של ההנהגה (כביכול) של הרבנים והמחנכים שהקמנו לעצמנו, אולם זוהי סוגיה נפרדת הדורשת התייחסות מיוחדת, חוץ-בלוגית.

מספיק להתבכיין

2005-11-16T12:33:00.000+02:00

ההערה שקיבלתי (מיחו"ל דדוקא) להערתי בנושא הדתי-לייט קלע בול אצלי. כבר הרבה זמן שאני מבכה את מצב האורתודוקסיה בארץ, ולמרות מאמצים קודמים יש עוד הרבה מה לעשות. אשר על כן, אני מזמין את קוראיי שמעוניינים בכך

לכתוב אלי ולטכס עצה איך נוכל לקדם אלטרנטיבות דתיות אחראיות בארץ (לפני שיהיה מאוחר מדי).

דוא"ל: woolfj@gmail.com

דתי לייט

2005-11-15T22:04:00.000+02:00

]נדמה לי, שמאד מתאים שאת דבריי אני כותב בקומה החמישית (והעליונה) של הספרייה למדעי הרוח באוניברסיאה העברית בהר הצופים. הקומה כוללת ספרי קודש ומחקר, העומדים בעירבוביה, ליד המחלקה לחקר ימי-הביניים. הסיבה לכך תתברר בהמשך.

כבר מזמן כותבת שהרה בלאו על התופעת הדתי לייט בקרב הדור הצעיר יותר (או שמא דור הביניים) בציבור הדתי. הכוונה, לפי מה שקראתי וראיתי וצפיתי ושמעתי, כולל בתוכו שני קווי אופי שתלויים זה בזה. מצד אחד, מדובר ברצון להיפתח ולהשתלב במרחב הישראלי הכללי, במיוחד במישור התרבותי, החברתי והערכי. מצד שני, תהליך זה כרוך בהקלה ברמת הרצינות הדתית של האדם הנפתח והמשתלב

לפי התגובות התומכות הנלהבות שגרף מאמרה היום,מדובר בתופעההמחייבת התייחסות רצינית ולא ביטול כלאחר יד, ש'היצר גרם'

כרגע, כאדם שבא מבחוץ (הרי לידה וחינוך בארה"ב הם מומים קבועים), אני מיצר על העובדה ששני ההיבטים האלה נתפסים כתלויים זה בזה. מה עניין הרחבת אופקים אצל הקלה בשמירת מצוות או בהחלשת דבקותו של האדם בתורה? אולם, התשובה היא ברורה. הדתיות בארץ (כמו החרדיות והחילוניות) נתפסת כמקשה אחת. המקשה הזאת כוללת עיקר וטפל, עקרונות וצורות לבוש, קיום מצוות ותסרוקות, תלמוד תורה ומוסיקה, אמונה ופוליטיקה. אם יחול שינוי במרכיב אחד, אזי נחלש כל השאר.
כמה שטחי! כמה אומלל! כמה זמן יקח ל'מנהיגנו' ול'מורינו,' ל'דוברינו' ולאנשי הברנז'ה שלנו, לחלק בין העיקר והטפל, בין לבוש ומדים לדת ולתרבות הדתית במהותם? האתגר האמיתי הוא ליפתח בלי לרפות, להרחיב בלי לצמצם, להתחבר בלי להתנתק.

מה דרוש? אומץ לב וחוט שדרה. אומץ לב ליכנס חזק לעולם הרחב וחוט שדרה לומר שיש לכניסה הזאת גבולות שאין בידינו להזיזם.

אמנות השנאה

2005-11-14T08:20:00.000+02:00

לפני שבועיים השתתפתי בכנס לציון מאה שנים מאז פרסומם של ה'פרוטוקולים של זקני ציון' שהתקיים באוניברסיטת בוסטון.

במושב האחרון, הרצה פרופ' אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, בנושא 'מלים של שנאה.' ויזל, כדרכו, התאים שהפרוטוקולים הם דוגמא של של מילים המגוייסות לשנאה. שנאה, הוא הוסיף, איינה יכולה להניב לא ספרות ולא אמנות.

נזכרתי בהערה זו כקראתי מאמר ביקורת על ספרה החדש של דנה אריאלי הורוביץ, יוצרים בעומס-רצח רבין, אמנות ופוליטיקה (מאגנס ובצלאל תשס"ו). הספר מתאר, בין היתר, את השנאה התהומית והיוקדת של אמני ישראל ליהדות, לציונות, לציונות הדתית ו(מעל לכל) לימין.

למרבה האירוניה, לפי ויזל, מה שהם יוצרים זה לא אמנות.

כל המוסיף גורע....

2005-11-13T13:43:00.000+02:00

האמנם תור זהב? תשובה למתנשאים

2005-11-13T12:43:00.000+02:00

ידידי, פרופ' ריצארד לנדס מאוניברסיטת בוסטון, אוהנ לטבוע ניבי לשון חדשים. אחד מהם, שהוא חביב עלי במיוחד, הוא Cognitive Egocentrism (אגוצנטריות קוגנוטיבית), לפי משקל תורת ה-Cognitive Dissonance של ליאון פסטינגר. הכוונה היא לאנשים שמניחים באופן אוטומטי שכל אחד חושב בדיוק כפי שהוא עצמו חושב ולא יתכן אחרת.

דוגמא מעניינת, גם היסטורית וגם עכשיווית, היא ההנחה שיתכן שלום חם בין ישראל לעולם הערבי. אמונה זו מבוססת על ההנחה שכל בן-אדם שואף בדיוק לאותו דבר, וכתוצאה מכך יש שפה אנושית משותפת לכל צד בכל סכסוך. היום בארץ ובעולם המערבי, במיוחד באקדמיה, מי שאינו מוכן לחתום על הנחה זו מוכתם כ'פרימיטיבי' או 'גזען.' כהוכחה לסיכוי זה לכינונו של שלום אמיתי כאן מרבים לציין את 'תור הזהב בספרד' (לערך 950-1148 לסה"נ) שבו שררה הרמוניה ושוויון בין מוסלמים ויהודים. מצב זה של חיים ביחד (convivencia בספרדית) איפשר, כך טוענים, פריחה תרבותית מדהימה בשני עברי המיתרס הדתי באנדלוס, מתוך הפרייה הדדית משמחת. הדוגלים בתפיסה זו ,בעיקר היהודים שביניהם, רואים בתקופה זו עידן המבשר את הליברליזם הנאור של סוף המאה ה-20.

הבעיה היא ש'תור הזהב בספרד' לא היה ולא נברא, אלא משל (מודרני) היה. אכן, נכון שבתקופה המסומנת הייתה פריחה תרבותית רבת היקף בקרב יהודי ספרד המוסלמית. אולם, פריחה זו לא הייתה לה לא דבר ולא חצי דבר עם סובלנות מוסלמית, שלא לדבר על שוויון בין בני הדתות. [רעיון הסובלנות
(tolerantia) רק הומצא באמצע המאה הי"ז באירופה, וגם שם מדובר בהימנעות משפיכות דמים במסגרת חילוקי דיעות דתיות.] האיסלאם, אפילו האיסלאם ה'מתון,' איננו מאפשר לא סובלנות ולא שוויון לכופרים. אם העולם המוסלמי 'סובל' את קיום הכופר בתוכו, יהיה זה רק במסגרת אמנת ע'אמר, הדורשת את השפלתו המוחלטת של היהודי או הנוצרי. כך היה בספרד. כל עוד שהיהודים נשארו במקומם, הושפלו ולא הרימו את ראשם, לא היו חשופים לפגיעה. ברגע שניסו להתקרב למעמדם של מוסלמים, פרצו פרעות קשות בכל רחבי אנדלוס, ואלפי יהודים נרצחו (כמו זו שאירעה ב-1066 שבמסגרתה נרצח רבי יהוסף הנגיד, בנו של רבי שמואל הנגיד). רק על רקע מציאות קשה זו ניתן להבין את קביעת הרמב"ם, עוד יהודי 'מוצלח' בעולם המוסלמי, שלא הייתה גלות קשה לישראל כגלות ישמעאל.

אז מהיכן בא המיתוס הזה? מגרמניה. היסטוריונים יהודים בגרמניה של המאה הי"ט המציאו את סיפור 'תור הזהב' כדי לקדם את תהליך מתן שוויון זכויות במערב אירופה. הם הלבישו על המוסלמים בספרד הביניימית איצטלא ליברלית מודרנית, כדי 'להוכיח' לעולם הנוצרי שכדאי לקלוט אותם עמוק לתוך תרבותם וחברתם. הטיעון היה, בעצם, תראו מה חוללנו והשגנו אצל המוסלמים שאתם בזים להם. תתארו לעצמכם מה נשיג אם תתנו לנו את ההזדמנות. סיפור ליברלי אמיתי, רק לא סיפור אמיתי.

דיסוננס קוגניטיבי אמיתי.

על צניעות וכפייה דתית

2005-11-12T21:07:00.000+02:00

לאחרונה יש הרבה דיונים בנושא צניעות חובה במרכולים וסופרמרקטים. אני מתכוון להאריך כאן את הדיבור בנושא, אולם בינתיים פרסמתי את תחושותיי באנגלית, כאן.

שנה טובה ומבורכת

2005-10-03T08:05:00.000+03:00

תכלה שנה וקללותיה
חזקו וגילו, כי שוד גמר לתור הוחילו בריתו שמר

לכם, ותעלו ציון ואמר: סולו סולו מסלותיה
תחל שנה וברכותיה:

צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה.
יה"ר שתברך את כל עמך ישראל
בשנה טובה ומתוקה, שנת שלום ושלוה
שנת תורה ויראת שמים, שנת בריאות ופרנסה
שנה בה נלך יחד לבית ד' ברינה:

לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו לחיים טובים ולשלום
מבמרכים מעומק הלב

ג'פרי, טובי, אבי, אריאל, חנה, אלישבע ומוריה וולף

הגיגים בפרוס שנה חדשה

2005-10-02T12:06:00.000+03:00

אני מאד מעריך את העיתונאית רבקה יפה. חדשים לבקרים אני מוצא שהאישה החכמה הזאת תופסת ומבטאת בחכמה, ברגישות ו(לפעמים) בעטה המושחז הלכי רוח שאני שותף להם. עבורי זה מעניין מאד, משום שאינני יכול לתאר לעצמי בן אדם בעל ביוגרפיה שונה כלכך משלי ובכל זאת בעל השקפת עולם משותפת כלכך לשלי היום היא פירסמה רשימה נוספת המטיבה לבטא במידה חלקית, אמנם) הרהורים שעברו גם במוחי בימים האחרונים, עם סיום עוד שנה קשה בארץ. בקטע הסיום היא כותבת:

איני יכולה לשאת את המחשבה שהאהבה הזו למדינה שלי נשמטת ממני. לאט לאט אני מתחילה להבין מה עוללה לי ההתנתקות. מה עשו לי תמונות החיילים והשוטרים, שגירשו ברגישות ובנחישות את אחיי מבתיהם. מה נצרב בי נוכח האטימות, השמחה לאיד וחוסר האכפתיות. במשך שבועות התנצחו בתוכי הכאב והזעם, התסכול והאכזבה, לא הניחו לראש לחשוב ולהרגיע ולהסיק מסקנות. טונות של נימוקים ורגשות נערמו בלבי ובמוחי, הבעירו אש גדולה, והותירו שממה וניתוק וניכור. חורבות גוש קטיף משקפים היטב את החורבן שאני מרגישה. בחדשות הערב פוליטיקאים מחייכים ומגבבים מילים. איני שומעת אותם. בעיניי ראיתי איך הצהרות והבטחות ומצע מאבדים משמעות, והופכים בןלילה למפולת של נמושות. שופטים מכריעים בהתאם להשקפת עולמם, פוליטיקאים מזנים את הבטחותיהם, חיילים פועלים בניגוד לרוח צה"ל, מנהיגים רודפים בצע. הצחנה המוסרית עולה לשמיים ואני, אזרחית ישראלית, ערב ראש השנה תשס"ו, מרגישה איך עידן חדש מפציע בתודעה היהודית-ישראלית שלי. הכחול לבן נותר רק בטלית.

אלא שב"ז לא הייתי מרחיק לכת כלכך. אני (בניגוד לגב' יפה) כן מייחס משמעות דתית להקמת המדינה ולהמשך קיומה (א"כ אני מאד מסתייג מקביעת משמעות משיחית בלתי הפיכה לייסודה). אולם אמונה זו רק מחריפה את רגשות התסכול והמבוכה שמתרוצצים בי לצד הרגשת ההזדהות העמוקה שעדיין קיימת בתוכי. אני, הרי, הקדשתי את חיי המקצועיים לחקר תולדות היהודים בתקופה שבה המפלטים היחידים שהיו להם היו השמד והקבר (בחירה שבמידה רבה עדיין קיימת בגולה). בכלל, אין לצפצף על המשך קיומה של מדינתנו השסועה והמדממת (רוחנית ופיזית). על הנס הזה יש לברך כל יום.

ובכך זאת...אני מרגיש חסר אונים מול המסע האנטי-יהודי שהולך וגובר בציבוריות היהודית בארץ. אינני בטוח איך להתמודד עם הפיכת היהודי הדתי ל'יהודי' של החברה היהודית. מבחינה היסטורית, אני מבין וגם דואב את הדחף האובדני שפוקד את אחיי. דחף זה דוחף את החילונים לקפוץ לתהום הנשייה התודעתית והלאומית ולדתיים (וק"ו בן-בנו של ק"ו) לשלב ידיים בתנוחה מרושעת ולהימנע מלמנוע אותה קפיצה. אני מזועזע מהדמיון הרב בין רמתנו המוסרית לבין תיאורי הזוועה והתוכחות של נביאי ישראל שהוכיחו בשער על מה שנעולל לעצמנו אם נמשיך 'לממש את עצמנו' בצורה כזאת. אני עומד נדהם מול 'עיוורון היהודים' וסירובם לראות את הסכנה האורבת להם מהעולם המוסלמי באשר הוא. (מאז ומעולם, יכולת היהודי 'שלא להאמין' הייתה מאד מפותחת). אני מתקשה למצוא את מקומי בתוך חברה דתית המתייחסת בשוויון נפש לעוולות חברתיות, המתחסדת ומתעלמת בהריקבון מבית והמאליהה אנשים, בני תמותה, וקורעת לגזרים כל מי שיכלכל מחשבה עצמאית נורמטיבית בתחום ההלכה (אפילו הכי מבוססת על אדני השלחן ערוך) או בתחום ההשקפה, בגדר 'מחשבה לא תחיה' (כניסוחו המושחז של ידידי הרב פרופ' ולטר וורצבורגר ז"ל).

את הפתרון, בצורה מפתיעה/לא-מפתיעה, מספקת גב' רבקה יפה בעצמה: הכחול לבן נותר רק בטלית. האמת שזה תמיד היה נכון. אולם, נדמה לי שאני מפרש אחרת את מסקנתנו המשותפת. היא רומזת על נסיגה מההיסטוריה והסתייגות מהמדינה. אני דווקא רואה פה צו השעה לטהר את האורוות מבחוץ ומבפנים. הפצת התורה (במובנה הרחב ביותר- כניסוח מו"ר הרב זצ"ל) גם בקרב הציבור הרחב וגם בקרב הציבור הדתי (הזקוק להרחבת אופקים בצורה דחופה ביותר) היא הפתרון היחיד להמשך קיומנו, גם בארץ גם בעולם.

בראש השנה אנחנו חייבים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים במלוא מובן המלה, שהרי קדושת היום (אליבא דרבי עקיבא) מתבטאת במלכויות. ביטוי הקבלה הזאת נמצא בקיום התורה והפצת התורה. אולם, הפצת התורה חייבת להתקיים במודליות של 'אהבת השם' כדברי הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ג):

וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו:

אשרינו אם נזכה לכך!

גבעת התחמושת

2005-09-29T16:16:00.000+03:00

כמה שבועות אחרי שעלינו ארצה (1993) העירה לנו עולה וותיקה שכל עולה חייב לפעמים לקחת פסק זמן ולטייל באיזשהו מקום שיזכיר לו למה בכלל הוא החליט לחיות כאן. למרות ההגיון הברור שבדבריה, קשה מאד היה לעמוד במשימה. השיגרה משתקת ומשעבדת, כמו שכולנו יודעים. אפילו תכנון נופש משפחתי יכול להפוך למבצע מעין צבאי. האמת היא, שגיליתי במהלך השנים שבמקום לתכנן ולהגות, עדיף לנצל הזדמנויות מזדמנות. כך, פעם נאלצנו להקפיץ אחד הילדים לפעילות בקיבוץ חפץ חיים. בדרך הביתה עברנו בצומת גדירה. מעולם לא היינו שם, והיה שם שלט שהודיע שבמקום ישנו מוזיאון לביל"ו. החלטנו לבדוק והתוצאה הייתה יפה מאד. עבורי מדובר היה במסע שרשים, אבותיי, אמנם, לא היותם חברי ביל"ו, אבל כן הגיעו ארצה עם העלייה הראשונה והמוזיאון פתח לפניי פתח לחייהם. (תוצאה דומה הייתה לביקור במוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב.)

אתמול, חוויתי חוויה מרגשת במיוחד. לא יאומן, אבל הייתי פעם ראשונה באתר ההנצחה בגבעת התחמושת, שם משרתת בתי, חנה, במסגרת השירות הלאומי.

למי שאיננו יודע, שם היה הקרב המכריע, והעקוב מדם, בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. התעלות והבונקרים של הירדנים נשארים כפי שהיו אז ודממת קדושה אופפת את המקום שבו הקריבו 37 חיילי צה"ל את חייהם לשם איחודה של ירושלים. במוזיאון עצמו, שמוקדש לכל חללי חטיבת הצנחנים של כל המלחמות, יש שלל מוצגים המתארים את איחוד ירושלים, על החיים בעיר השסועה בין תש"ח לתשכ"ז, ומידע על הנופלים. הפתעה מרגשת במיוחד ישנה בפינה המוקדשת לאבות הצנחנים, אותם חבר'ה שצנחו מאחורי קווי האויב הנאצי. כך, על מדפים, שמורים מצנחים שהיו שייכים לחנה סנש, אנצו סרני, חביבה רייק ושאר הגיבורים ההם. הסרט המוקרן מתאר בצורה מרגשת במיוחד את אירועי אביב תשכ"ז הבלתי נשכחים לאלה ממנו שזוכרים אותם.

כפי שציינה קרולין גליק לאחרונה, הממסדים האקדמי והתקשורתי אינם חוסכים כל מאמץ, ואינם בוחלים בשום עיוות, כדי לטשטש את זהותנו היהודית ולהשכיח את עברנו המפואר. אני מצטער מאד לומר שסימני הצלחתם נראים באתר ההנצחה הזה. המקום מטופח מאד ויפה מאד. אולם, הוא משדר הרגשה של בדידות ונטישה. אנשים אינם מכתתים את רגליהם לגבעה וכך נתפסים לשקריהם הנבזיים של הגדעונים והזהבות למיניהם. לכן, ערב תשס"ו אני לא רק מציע, אני מתחנן. תבקרו בירושלים ובמיוחד בגבעת התחמושת. תזכירו את עצמכם את הקרבן שהקריבו אחנו למען העיר, למעננו. תרעננו, רבותי וגבירותי, את זכרונכם. עוד מעט יבואו אלה שיגידו: 'אם רק תוותרו על ירושלים, יהיה פה שלום.' ירושלים היא בבת עינינו, עיר קדשנו, קריית מלך רב. ביקור בכותל ובגבעת התחמושת יסביר/יזכיר למה אסור להעלות את הוויתור הזה על דל השפתיים. אנו חייבים את זה לנופלים, לעצמנו וגם לאלה שטרם נולדו.

גזירה היא מלפניי

2005-09-27T09:08:00.000+03:00

בפיוט ליום הכיפורים, המתאר את נסיבות הירצחם של עשרה הרוגי מלכות בתקופת אדריינוס קיסר, מתוארת תגובתם המבוהלת של מלאכי השרת למראה מותם המזעזע של רבי ישמעאל כהן גדול ושל רבן שמעון בן גמליאל. 'זו תורה וזו שכרה?' הם שואלים את הקב"ה. התשובה לא בוששה לבוא. "ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר, אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומיים, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים."

חלק אינטגרלי של תהליך התשובה הוא היכולת ליכנע לגזר דין מרום. יכולת זו יסודה בצניעות וענוה. אחרי ככלות הכל, אין אנו יכולים לתפוס את כוונת הקב"ה. המקסימום לו אפשר לצפות הוא הבזקי תובנה לפעמים ותו לא. וגם אלה נדירים ביותר בתקופת הסתר פנים כמו שלנו. רק קלי דעת יעיזו להסביר בבטחון מלא את הקורה לנו. רק נגועי שחצנות וגאוה יהינו לנבא כשהנבואה טרם חזרה ממשכנה בית השוטים והילדים הקטנים. האירוניה היא שדווקא כשיש צורך עצום למוצקות בחיינו, צינורות הנבואה סתומים.

אני מהרהר רבות בנושאים אלה לאחרונה, במיוחד בעקבות תהפוכות חרבן גוש קטיף, חידוש הטירור, מסע השנאה המוצלח של אויבי התורה והישרדותה של ההנהגה הפוליטית הנוכחית שאיננה ניתנת להסבר הגיוני. מסקנתי היא חש משמעית. "גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים." אמנם, ב"ה, המצב הוא טוב מזה ששרר בארץ בשנות 135-137 לסה"נ. אולם, העיקרון הוא אותו העיקרון. כפי שפעם העיר מו"ר הגרי"ד הלוי זצ"ל, כשהמאורעות הם בלתי נתפסים, ונראים לגמרי אבסורדיים, סימן הוא שההשגחה פועלת בתוך ההיסטוריה. אכן, החיים נראים אבסורדיים, סימן הוא שהקב"ה אכן מתערב במתרחש.

הבעיה היא שאין לנו שמץ של מושג לאן מוביל אותנו הקב"ה. מה נשאר לעשות? "קבלוה משעשעי דת יומיים." עלינו לכפול ולשלש את השתעשותנו בתורה ואת מסע הגשמת עקרונות אמונתנו, כולל (במיוחד) הפצת היהדות בכל חלקי העם וגם חיזוק אחיזתנו בארץ ישראל. יורשיהם ותלמידיהם של קדושי רדיפות אדריינוס קיסר ש"ט לא התייאשו ולא קצצו בנטיעות בראותם את מר גורלם של רבי עקיבא וחבריו. הם ייסדו מחדש את הסנהדרין והנחילו לנו את כלל ושלל מורשת התנאים והסופרים, ובראש הישגיהם, המשנה והתוספתא.

הוא הלקח המתבקש. יש לתקן את שעיוותנו ולחזק את אמונתנו בקב"ה ונאמנותנו לתורתו. זה המתבקש. יה"ר שהא-ל הטוב ייטיב עמנו וישמע ויענה לתפילותינו. אמן.

Oxymoron?!

2005-09-13T10:46:00.000+03:00

לפני יומיים ישבתי עם חבר (עיתונאי ידוע) ודנו בשלל נושאים העומדים על הפרק. בין היתר, הערתי לו מה כשכתבתי אתמול: אכן, זאת הטרגדיה. יהודים רוצים לדעת מה זה יהודי ולמה להיות יהודי ובני האדם שאמורים לספק

תשובות אינם יודעים בעצמם או אינם יודעים לתקשר עם השואלים אותם.
הוא שאל אותי למה התכוונתי ועניתי שבעצם אני מתכוון לעובדה שלא קם כאן בארץ סוג מתאים של אורתודוקסיה מודרנית. בן שיחי השיב שהוא חושש שעצם המונח מהווה 'סתירה מניה וביה, ('אוקסימורון' כלשונו). ואז הטיל את הפצצה: 'בעצם, אינני רואה הבדל גדול בין 'אורתודוקסיה מודרנית' לבין יהדות 'קונסרבטיבית.' מי שמכיר אותי (ואת תולדות חיי) ינחש באיזו מידה לא אהבתי את האמירה הזאת (על שני חלקיו, במיוחד השני). אולם, אני התחלתי להבין שהתפיסה הזאת רווחת מאד בארץ, בכל המגזרים. אכן, החלטתי (אולי בתור הקדמה למונוגרף) להתחיל לפרוס כאן, במשך התקופה הקרובה, את תשובתי להערת ידידי.

המשכים לבוא.

מקדשי מעט ותורה לכולם

2005-09-13T01:55:00.000+03:00

אני מאד התרשמתי מהעובדה שהרוב המוחץ של יהודי מדינת ישראל התנגדו להריסת בתי הכנסת ברצועת עזה ע"י יהודים. למרות מאמציהם הנחושים של כל מיני תעמולתנים למיניהם, ולמרות שכמעט כולם ידעו מה יעלה בגורל המבנים, העם סלד מפגיעה ישירה במקדשי המעט. אישית, אני שואב מעובדה זו לא מעט עידוד ונחמה. אי שם, בתוך התמהון ומבול המלל, עם ישראל עדיין שומר בתוכו אינסטינקים בריאים וכבוד אלמנטרי לסמלי העם ותורתו. אין כאן תגלית של מה בכך. התודעת היהודית של יהודי א"י היא הנכס האיצטרטגי החשוב ביותר להמשך קיומנו כאן. עכשיו נשאר למצוא את האנשים והנשים שמסוגלים לשתף את העם בנכסיו התרבותיים והרוחניים של עצמו. אלה הם, בעוונותינו הרבים, נדירים מדי. אכן, זאת הטרגדיה. יהודים רוצים לדעת מה זה יהודי ולמה להיות יהודי ובני האדם שאמורים לספק תשובות אינם יודעים בעצמם או אינם יודעים לתקשר עם השואלים אותם.

קדימה בלוגים, צעדו

2005-09-12T10:51:00.000+03:00

לאור העובדה שהציבור הישראלי הוא מאד מעורב ומעודכן בעולם האינטרנט, למה מצב הבלוגים מפגר בהרבה אחרי המצב המקביל בכל מינות העולם. הדברים נכונים, במיוחד, בכל אשר קשור לגיבוש ערוצי מידע שיוכלו לשמש אלטרניטיבה לעיתונים המודפסים ולתקשורת האלקטרונית. ברחבי העולם האפשרויות הן הרבה יותר מגוונות, בשעה שכאן שלוש משפחות שולטות ב90% מאמצעי התקשורת והכבלים, וכולם יש כמעט אותו קו פוליטי ותרבותי (להוציא אמנון דנקנר, במישור התרבותי היהודי). א"כ, על אחת כמה וכמה שחייבים תושבי הבלוגספירה להביא לידי הרחבת אופקי התקשורת והעברת המידע במידת האפשר המקסימלית.
אומרים שבבחירות האחרונות בארה"ב, בעלי הבלוגים תרמו תרומה מכרעת לנצחונו של בוש. בארץ, אנו ניחצבים לא רק בפני בחירות אפשריות אלא גם בפני מאבק קשה על קביעת אופיה ועתידה של מדינת ישראל. דעתם של רוב התושבים נעדרת כליל מהתקשורת הממוסדת. דרך הבלוגים אפשר יהיה לשנות את המצב העגום הזה והביא לידי דמוקרטיזציה אמיתית של השיח הציבורי בארץ.

את מקדשיכם...

2005-09-08T21:32:00.000+03:00

אז, זהו. בג"ץ הכריע שהחל ממחר בבוקר צה"ל יתחיל לפוצץ ולהרוס את בתי הכנסת בגוש קטיף ולא ישאיר שם אבן על אבן.

צעקות השבר מתחילות למלא את העולם הדתי, 'הייתכן?' אנשים שואלים. 'אחרי אלפיים שנה, יהודים יבצעו את מלאכת שונאי

ישראל לדורותיהם. האמת העצובה היא שכן. ועוד, מאשימים את המתנחלים ושאר הדתיים בעבודה זרה, לא פחות ולא יותר. למה? כי הדתי סוגד למעשה ידיו. הוא מקדש עצים ואבנים. כמה פרימיטיבי! כמה עצוב!

לא. אני אינני מאשים את הציבור הדתי בפרימיטיביות. אני שוב מתרשם מהבורות של הציבור הנאור. אלה הדוגלים במדע ובעליונות התרבות המערבית אינם יודעים כלום על... התרבות המערבית. הם לא שמעו על רודולף אוטו, מירסיאה אליעדה, ג'ונתן סמית', קליפורד גירץ, קת'רין בל, ומי יודע מי עוד. הם לא יודעים שמקומות יכולים להיות בעלי כריזמה בלי שנעבוד אותם. ואלה הפוקדים את קבר רבין, או את מקום הירצחו, או את יד ושם, האינם במקום קדוש. מה היו אומרים אם מישהו היחה אומר שמבקרי יד ושם הם בגדר סוגדים לעצים ואבנים.

אלא, שכאן, גילה לנו מקום כאבנו מלך כוזר. אנחנו אחראים, לא לבורות של הנאורים. הם כבר מקרים אבודים במידה רבה. אולם, אנו כן אחראים לזה שבתוך הציבור יש אוזן קשבת לסילופים שמשימעים וגם לנתק התרבותי הפוער תהום ביננו.לבינם. כאן מקום בשתנו. ביידיש אומרים, אז עס פעהלט הסברה, עס פעהלט הבנה.' אם אנחנו לא מסוגלים להסביר את היהדות, את מושג הקדושה לאנשים בעלי שכל ישר, האחריות לכשלוננו נמצא בנו.

תיקון מעוות זאת חייב להיות תשובתנו להריסת בתי הכנסת (תרתי משמע).

אחרת, מהרסייך ימשיכו לצאת מבינינו.

שלום וברכה

2005-09-02T00:16:00.000+03:00

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי בעברית. החלטתי להרחיב את כתיבתי בבלוגוספירה כשהתחלתי להרגיש שבעלי הבלוגים באנגלית מנהלים דיונים בינם לבין עצמם, ללא כל סיכוי שישפיעו בכלל על השיח בארץ. אני מקווה להיות מעניין, מאתגר ומבדר ומזמין את תגובות הקוראים.