גזירה היא מלפניי

בפיוט ליום הכיפורים, המתאר את נסיבות הירצחם של עשרה הרוגי מלכות בתקופת אדריינוס קיסר, מתוארת תגובתם המבוהלת של מלאכי השרת למראה מותם המזעזע של רבי ישמעאל כהן גדול ושל רבן שמעון בן גמליאל. 'זו תורה וזו שכרה?' הם שואלים את הקב"ה. התשובה לא בוששה לבוא. "ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר, אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומיים, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים."

חלק אינטגרלי של תהליך התשובה הוא היכולת ליכנע לגזר דין מרום. יכולת זו יסודה בצניעות וענוה. אחרי ככלות הכל, אין אנו יכולים לתפוס את כוונת הקב"ה. המקסימום לו אפשר לצפות הוא הבזקי תובנה לפעמים ותו לא. וגם אלה נדירים ביותר בתקופת הסתר פנים כמו שלנו. רק קלי דעת יעיזו להסביר בבטחון מלא את הקורה לנו. רק נגועי שחצנות וגאוה יהינו לנבא כשהנבואה טרם חזרה ממשכנה בית השוטים והילדים הקטנים. האירוניה היא שדווקא כשיש צורך עצום למוצקות בחיינו, צינורות הנבואה סתומים.

אני מהרהר רבות בנושאים אלה לאחרונה, במיוחד בעקבות תהפוכות חרבן גוש קטיף, חידוש הטירור, מסע השנאה המוצלח של אויבי התורה והישרדותה של ההנהגה הפוליטית הנוכחית שאיננה ניתנת להסבר הגיוני. מסקנתי היא חש משמעית. "גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים." אמנם, ב"ה, המצב הוא טוב מזה ששרר בארץ בשנות 135-137 לסה"נ. אולם, העיקרון הוא אותו העיקרון. כפי שפעם העיר מו"ר הגרי"ד הלוי זצ"ל, כשהמאורעות הם בלתי נתפסים, ונראים לגמרי אבסורדיים, סימן הוא שההשגחה פועלת בתוך ההיסטוריה. אכן, החיים נראים אבסורדיים, סימן הוא שהקב"ה אכן מתערב במתרחש.

הבעיה היא שאין לנו שמץ של מושג לאן מוביל אותנו הקב"ה. מה נשאר לעשות? "קבלוה משעשעי דת יומיים." עלינו לכפול ולשלש את השתעשותנו בתורה ואת מסע הגשמת עקרונות אמונתנו, כולל (במיוחד) הפצת היהדות בכל חלקי העם וגם חיזוק אחיזתנו בארץ ישראל. יורשיהם ותלמידיהם של קדושי רדיפות אדריינוס קיסר ש"ט לא התייאשו ולא קצצו בנטיעות בראותם את מר גורלם של רבי עקיבא וחבריו. הם ייסדו מחדש את הסנהדרין והנחילו לנו את כלל ושלל מורשת התנאים והסופרים, ובראש הישגיהם, המשנה והתוספתא.

הוא הלקח המתבקש. יש לתקן את שעיוותנו ולחזק את אמונתנו בקב"ה ונאמנותנו לתורתו. זה המתבקש. יה"ר שהא-ל הטוב ייטיב עמנו וישמע ויענה לתפילותינו. אמן.