29.9.05

גבעת התחמושת

כמה שבועות אחרי שעלינו ארצה (1993) העירה לנו עולה וותיקה שכל עולה חייב לפעמים לקחת פסק זמן ולטייל באיזשהו מקום שיזכיר לו למה בכלל הוא החליט לחיות כאן. למרות ההגיון הברור שבדבריה, קשה מאד היה לעמוד במשימה. השיגרה משתקת ומשעבדת, כמו שכולנו יודעים. אפילו תכנון נופש משפחתי יכול להפוך למבצע מעין צבאי. האמת היא, שגיליתי במהלך השנים שבמקום לתכנן ולהגות, עדיף לנצל הזדמנויות מזדמנות. כך, פעם נאלצנו להקפיץ אחד הילדים לפעילות בקיבוץ חפץ חיים. בדרך הביתה עברנו בצומת גדירה. מעולם לא היינו שם, והיה שם שלט שהודיע שבמקום ישנו מוזיאון לביל"ו. החלטנו לבדוק והתוצאה הייתה יפה מאד. עבורי מדובר היה במסע שרשים, אבותיי, אמנם, לא היותם חברי ביל"ו, אבל כן הגיעו ארצה עם העלייה הראשונה והמוזיאון פתח לפניי פתח לחייהם. (תוצאה דומה הייתה לביקור במוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב.)

אתמול, חוויתי חוויה מרגשת במיוחד. לא יאומן, אבל הייתי פעם ראשונה באתר ההנצחה ב
גבעת התחמושת, שם משרתת בתי, חנה, במסגרת השירות הלאומי.

למי שאיננו יודע, שם היה הקרב המכריע, והעקוב מדם, בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. התעלות והבונקרים של הירדנים נשארים כפי שהיו אז ודממת קדושה אופפת את המקום שבו הקריבו 37 חיילי צה"ל את חייהם לשם איחודה של ירושלים. במוזיאון עצמו, שמוקדש לכל חללי חטיבת הצנחנים של כל המלחמות, יש שלל מוצגים המתארים את איחוד ירושלים, על החיים בעיר השסועה בין תש"ח לתשכ"ז, ומידע על הנופלים. הפתעה מרגשת במיוחד ישנה בפינה המוקדשת לאבות הצנחנים, אותם חבר'ה שצנחו מאחורי קווי האויב הנאצי. כך, על מדפים, שמורים מצנחים שהיו שייכים לחנה סנש, אנצו סרני, חביבה רייק ושאר הגיבורים ההם. הסרט המוקרן מתאר בצורה מרגשת במיוחד את אירועי אביב תשכ"ז הבלתי נשכחים לאלה ממנו שזוכרים אותם.

כפי שציינה
קרולין גליק לאחרונה, הממסדים האקדמי והתקשורתי אינם חוסכים כל מאמץ, ואינם בוחלים בשום עיוות, כדי לטשטש את זהותנו היהודית ולהשכיח את עברנו המפואר. אני מצטער מאד לומר שסימני הצלחתם נראים באתר ההנצחה הזה. המקום מטופח מאד ויפה מאד. אולם, הוא משדר הרגשה של בדידות ונטישה. אנשים אינם מכתתים את רגליהם לגבעה וכך נתפסים לשקריהם הנבזיים של הגדעונים והזהבות למיניהם. לכן, ערב תשס"ו אני לא רק מציע, אני מתחנן. תבקרו בירושלים ובמיוחד בגבעת התחמושת. תזכירו את עצמכם את הקרבן שהקריבו אחנו למען העיר, למעננו. תרעננו, רבותי וגבירותי, את זכרונכם. עוד מעט יבואו אלה שיגידו: 'אם רק תוותרו על ירושלים, יהיה פה שלום.' ירושלים היא בבת עינינו, עיר קדשנו, קריית מלך רב. ביקור בכותל ובגבעת התחמושת יסביר/יזכיר למה אסור להעלות את הוויתור הזה על דל השפתיים. אנו חייבים את זה לנופלים, לעצמנו וגם לאלה שטרם נולדו.

2 Comments:

At Thu Sep 29, 05:33:00 PM GMT+3, Anonymous Anonymous said...

מה הבדל בין בין אלה שהקריבו את עצמם בגבעת התחמושת ואלה שהקריבו את עצמם בכפר דרום ב-48? התשובה היא - שאין הבדל. ולכן, כשהכנסת יכריעו לוותר על ירושלים כחלק ממדינת ישראל - או אפילו יחליטו על וויתור על המדינה העצמאית לחלוטין, יגידו שאנו חייבים לקבל את החלטת הרוב, והרבנים המלומדים יגידו שזה סכנת נפשות לא לקבל את ההחלטה - לא יוכל אז לטעון שזה יפורר את צה"ל כשההחלטה עצמו מפרקת אותו, אז ימציאו סיבה אחרת שזה סכנת נפשות. אנחנו כבר על המדרון החלקלק, לצערי

 
At Thu Sep 29, 11:42:00 PM GMT+3, Blogger Jeffrey R. Woolf said...

כעיקרון אתה צודק. אולם, אין ספק שירושלים בכל זאת מסמלת יותר והינה יותר חשובה להישרדותנו מכפר דרום, עם כל הכבוד הראוי. אינני חולק עליך שדחף אובדני הפושה בציבור לא יפגע גם בירושלים.

 

Post a Comment

<< Home