הגיגים בפרוס שנה חדשה

אני מאד מעריך את העיתונאית רבקה יפה. חדשים לבקרים אני מוצא שהאישה החכמה הזאת תופסת ומבטאת בחכמה, ברגישות ו(לפעמים) בעטה המושחז הלכי רוח שאני שותף להם. עבורי זה מעניין מאד, משום שאינני יכול לתאר לעצמי בן אדם בעל ביוגרפיה שונה כלכך משלי ובכל זאת בעל השקפת עולם משותפת כלכך לשלי היום היא פירסמה רשימה נוספת המטיבה לבטא במידה חלקית, אמנם) הרהורים שעברו גם במוחי בימים האחרונים, עם סיום עוד שנה קשה בארץ. בקטע הסיום היא כותבת:

איני יכולה לשאת את המחשבה שהאהבה הזו למדינה שלי נשמטת ממני. לאט לאט אני מתחילה להבין מה עוללה לי ההתנתקות. מה עשו לי תמונות החיילים והשוטרים, שגירשו ברגישות ובנחישות את אחיי מבתיהם. מה נצרב בי נוכח האטימות, השמחה לאיד וחוסר האכפתיות. במשך שבועות התנצחו בתוכי הכאב והזעם, התסכול והאכזבה, לא הניחו לראש לחשוב ולהרגיע ולהסיק מסקנות. טונות של נימוקים ורגשות נערמו בלבי ובמוחי, הבעירו אש גדולה, והותירו שממה וניתוק וניכור. חורבות גוש קטיף משקפים היטב את החורבן שאני מרגישה. בחדשות הערב פוליטיקאים מחייכים ומגבבים מילים. איני שומעת אותם. בעיניי ראיתי איך הצהרות והבטחות ומצע מאבדים משמעות, והופכים בןלילה למפולת של נמושות. שופטים מכריעים בהתאם להשקפת עולמם, פוליטיקאים מזנים את הבטחותיהם, חיילים פועלים בניגוד לרוח צה"ל, מנהיגים רודפים בצע. הצחנה המוסרית עולה לשמיים ואני, אזרחית ישראלית, ערב ראש השנה תשס"ו, מרגישה איך עידן חדש מפציע בתודעה היהודית-ישראלית שלי. הכחול לבן נותר רק בטלית.

אלא שב"ז לא הייתי מרחיק לכת כלכך. אני (בניגוד לגב' יפה) כן מייחס משמעות דתית להקמת המדינה ולהמשך קיומה (א"כ אני מאד מסתייג מקביעת משמעות משיחית בלתי הפיכה לייסודה). אולם אמונה זו רק מחריפה את רגשות התסכול והמבוכה שמתרוצצים בי לצד הרגשת ההזדהות העמוקה שעדיין קיימת בתוכי. אני, הרי, הקדשתי את חיי המקצועיים לחקר תולדות היהודים בתקופה שבה המפלטים היחידים שהיו להם היו השמד והקבר (בחירה שבמידה רבה עדיין קיימת בגולה). בכלל, אין לצפצף על המשך קיומה של מדינתנו השסועה והמדממת (רוחנית ופיזית). על הנס הזה יש לברך כל יום.

ובכך זאת...אני מרגיש חסר אונים מול המסע האנטי-יהודי שהולך וגובר בציבוריות היהודית בארץ. אינני בטוח איך להתמודד עם הפיכת היהודי הדתי ל'יהודי' של החברה היהודית. מבחינה היסטורית, אני מבין וגם דואב את הדחף האובדני שפוקד את אחיי. דחף זה דוחף את החילונים לקפוץ לתהום הנשייה התודעתית והלאומית ולדתיים (וק"ו בן-בנו של ק"ו) לשלב ידיים בתנוחה מרושעת ולהימנע מלמנוע אותה קפיצה. אני מזועזע מהדמיון הרב בין רמתנו המוסרית לבין תיאורי הזוועה והתוכחות של נביאי ישראל שהוכיחו בשער על מה שנעולל לעצמנו אם נמשיך 'לממש את עצמנו' בצורה כזאת. אני עומד נדהם מול 'עיוורון היהודים' וסירובם לראות את הסכנה האורבת להם מהעולם המוסלמי באשר הוא. (מאז ומעולם, יכולת היהודי 'שלא להאמין' הייתה מאד מפותחת). אני מתקשה למצוא את מקומי בתוך חברה דתית המתייחסת בשוויון נפש לעוולות חברתיות, המתחסדת ומתעלמת בהריקבון מבית והמאליהה אנשים, בני תמותה, וקורעת לגזרים כל מי שיכלכל מחשבה עצמאית נורמטיבית בתחום ההלכה (אפילו הכי מבוססת על אדני השלחן ערוך) או בתחום ההשקפה, בגדר 'מחשבה לא תחיה' (כניסוחו המושחז של ידידי הרב פרופ' ולטר וורצבורגר ז"ל).

את הפתרון, בצורה מפתיעה/לא-מפתיעה, מספקת גב' רבקה יפה בעצמה: הכחול לבן נותר רק בטלית. האמת שזה תמיד היה נכון. אולם, נדמה לי שאני מפרש אחרת את מסקנתנו המשותפת. היא רומזת על נסיגה מההיסטוריה והסתייגות מהמדינה. אני דווקא רואה פה צו השעה לטהר את האורוות מבחוץ ומבפנים. הפצת התורה (במובנה הרחב ביותר- כניסוח מו"ר הרב זצ"ל) גם בקרב הציבור הרחב וגם בקרב הציבור הדתי (הזקוק להרחבת אופקים בצורה דחופה ביותר) היא הפתרון היחיד להמשך קיומנו, גם בארץ גם בעולם.

בראש השנה אנחנו חייבים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים במלוא מובן המלה, שהרי קדושת היום (אליבא דרבי עקיבא) מתבטאת במלכויות. ביטוי הקבלה הזאת נמצא בקיום התורה והפצת התורה. אולם, הפצת התורה חייבת להתקיים במודליות של 'אהבת השם' כדברי הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ג):

וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו:

אשרינו אם נזכה לכך!