פגיעותנו: הרהורים על י' בטבת

הופיע בדף השובוע של אוניברסיטת בר-אילן:

לעי"נ אמי מורתי פעשא בת יוסף ע"ה
נלב"ע ט' טבת תשנ"א לפ"ק


למשמעותו של צום עשרה בטבת


כידוע, ארבעה מועדים נקבעו בלוח העברי כזכר לחורבן ירושלים ובית המקדש עוד בתקופת גלות בבל, כעדות הנביא זכריה

(ז, א-ה):

וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ד' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו: וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ד': לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ד' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים: וַיְהִי דְּבַר ד' צְ-בָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי:

לפי חז"ל, מדובר בארבעה ימים, באותם החדשים שהוזכרו בדברי זכריה, שיוחדו לתענית ותפילה בגין הדברים הרעים שאירעו בהם, כפי שמדווחת התוספתא (מסכת סוטה, מהד' הגר"ש ליברמן, פרק ו הלכה י (עמ' 189):

דרש רבי: הרי הוא אומר כה אמר ה' צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגומר צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר...צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש…צום השביעי, זה שלשה בתשרי יום שנהרג בו גדליה
בן אחיקם שהרגו ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש…צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את יד על ירושלם, שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי וגומר בן אדם

כתב לך וגו'.

יש קוים משותפים לשלושה מתוך ארבעה צומות אלה. ראשית כל, הם מנציחים אירועים טרגיים שלהם היו תוצאות הרות אסון, מידיות. פריצת החומות בי"ז בתמוז סימנה את נפילתה הבלתי נמנעת של ירושלים כולה. בתשעה באב חרב הבית בראשון ובשני. בצום גדליה, 'נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן' (רמב"ם, הל' תעניות, פ"ה ה"ב ). שנית, שפר עליהם גורלם בזה שהם מהווים חוליות בפרקי זמן גדולים יותר בלוח. שבעה עשר בתמוז ותשעה באב מתמזגים לחטיבת הזמן הנקראת 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים.' צום גדליה, מאידך, הפך להיות חלק מהותי של עשרת ימי תשובה. כתוצאה, ימים אלה זכו במקום בולט יותר בתודעה הכללית.
שונה, במקצת, הוא מצבו של צום עשרה בטבת. מבחינת התאריך, היום יושב בודד ומנותק מאיזה הקשר, המסוגל לחזק את המודעות לקיומו וחשיבותו. בנוסף, במבט ראשון, תוכנו הוא שונה משאר הצומות. הוא איננו מציין סופו של תהליך ולא אירוע בעל תוצאות מיידיות. הרי מדובר רק בתחילת המצור על ירושלים. מבחינה מעשית, יש באמת לשאול: מה קרה בו ביום שהניע את הגולים להחליט, מעצמם, לקבוע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים, כי מתשובתו של הקב"ה (כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי) משמע שימי הזיכרון היו בהתחלה יוזמה של העם, שרק אח"כ אושרה? איזה מין זעזוע עבר עם ישראל בעקבות התחלת המצור?
אכן, נזדעזעו בני ישראל שבכל מקום למשמע השמועה הרעה. הדברים מוצאים ביטוי ברור בדברי הנביא יחזקאל. כך נתבשר הנביא הגולה על נהר כבר את החדשות המרות (יחזקאל כד, א-ב):

וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר:
בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם
בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

הרעדה שאחזתו מורגשת בדברי הפסוק. שלוש פעמים חוזרת על עצמה המילה 'היום,' כאילו להדגיש את עוצמת משמעות

האירוע שפקד בו ביום את ירושלים. הקורא מרגיש כאילו הנביא בהלם, מסרב להאמין את אשר מבשר לו הקב"ה, ולכן ד' שוב ושוב מדגיש שהמצור אכן התחיל, 'היום.' אולם, השאלה מתבקשת: כלום ידע יחזקאל שנבוכדנאצר פולש לארץ ישראל ופניו לכיבוש ירושלים? למה נראה שהופתע?
לי נראה, שאת התשובה יש למצוא בהרגשת החסינות המוחלטת שייחסו בני יהודה לירושלים ולבית המקדש. הדברים מוצאים ביטוי חד-משמעי בנאומו המפורסם של הנביא ירמיהו (ז, א-טו):
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ד’ לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ד’ וְקָרָאתָ
שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ד’ כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה
לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַד': כֹּה אָמַר ד’ צְ-בָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם
וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ד’
הֵיכַל ד’ הֵיכַל ד’ הֵמָּה:...הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל:
ירמיהו מתריס ומתריע נגד האמונה שכנראה רווחה בעם שבית המקדש וירושלים הם לגמרי חסינים בפני מתקפת מלך בבל, בגין עצם קיומם. ד', טענו, לא יחריב את ביתו ולא יכניע את ארצו ולא יגלה את עמו. בהקשר זה, התנהגותם הדתית והמוסרית איננה רלוונטית. ירמיהו, מאידך, בא לנפץ את אשלייתם:
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר
לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא
שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ד’: כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ
אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:
וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ד’ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר
וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו
אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ:
וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם:
נראה שכאן יש לאתר את מקור ההלם של יחזקאל. ברור שהוא ידע את אשר הולך לקרות. הוא, בעצמו, חזה את האסון הממשמש ובא על העם. אולם, בבוא היום הוא בעצמו התקשה לקלוט את הקורה לו, ונאלץ הקב"ה להדגיש לו שוב ושוב שזאת המציאות. אין תימה, אם כן, ששאר בני העם הרגישו ביתר שאת את גודל ההלם של הבאת ירושלים במצור. הלקח הקשה של עשרה בטבת, פגיעותה של ירושלים בגין שחיתויות העם, הביא את העם לכלול את היום בו החל המצור בין ימי הזיכרון והאבל שנקבעו על חורבן הבית הראשון (ואח"כ השני). [יש לציין, להבדיל אלף הבדלות, שתגובות דומות פקדו את העולם המערבי כשנשדדה רומא ע"י הגותים (ראה Augustin, Civitas Dei, Book 1 ch. 1 ו- Jerome, Letter CXXVII).]
לאור דברי ירמיהו הנ"ל, מקבלים דברי הרמב"ם תוקף יתר (הלכות תעניות, שם, ה"א):
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי
לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים
ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות,
שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ"ו, מ) והתוודו את
עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואשר הלכו עמי בקרי.