ממרומי הר הזיתים: בעקבות מסע נגד נישואי תערובת

במרומי הר הזיתים, משקיפים על הר הבית, שוכנים קבריהם של ישראל ורבקה לפין זכרונם לברכה.
בשנת 1881, בעקבות שילוב של חיבת ציון ואנטי-יהדות רוסית, החליטו הזוג לפין להקריב את חייהם המבוססים והמוצלחים בוולקוביסק שבפולין, לאסוף את שני בניהם, את בתם ובעלה, ולעלות לארץ ישראל. בדרך לא דרך, הגיעו ארצה בתחילת 1882. קודם התיישבו בפתח תקוה ואחר כך עלו ירושלימה. שם בנה ישראל במו ידיו חצר גדולה ומרווחת, והקים עסק משפחתי משגשג, בגלל שלא רצה ליטול חלק (תרתי משמע) בתרבות החלוקה. חלומם הגדול של ישראל ורבקה היה שמשפחתם תכה שורשים עמוקים בארץ ישראל ותצמיח ענפים רבים של יהודים הנאמנים לדתם ולעמם. תקוותם לא התממשה. ישראל ורבקה נאלצו לרדת מהארץ בעקבות התנכלויות מצד הרשויות הע'ותמאניות. הם עברו לבוסטון שבארה"ב. שם השתרשה משפחתם, ושם גרים כמעט כל צאציהם. 'כמעט' בגלל שישנם ששה צאצאים של ישראל ורבקה הגרים בארץ היום, אני ובני משפחתי. גורלם של השאר הוא ההיפך המוחלט ממה שייחלו לו ישראל ורבקה.
לפני שעלינו ארצה, לפני יותר מ-16 שנה, קיבלתי לידי ספר שהכינה בת-דודה רחוקה, ספר המתעד את גורלם של כל בני משפחת לפין עד שנת 1990. הנתונים היו מדהימים. לישראל ורבקה יש מאות צאצאים, פרושים בכל רחבי תבל. אולם, מכל אותם צאצאים בדור ילדיי (ז"א דור ששי לישראל ורבקה), מעט מזעיר מזדהים בצורה משמעותית כיהודים (ורבים רבים מהם, אינם בכלל יהודים).

זוהי, רבותי וגברותיי, ה'התבוללות' וזהו ה'אבדון' נגדם מתריסה הסוכנות במסע הפרסום מעורר המחלוקת. קביעה זו מאומתת ע"י מחקרים רבים ומגוונים הן בארץ והן בחו"ל. הסטטיסטיקה הוכיחה, חזור והוכח, שאחוז מכריע (כ- 80% ומעלה) של ילדי בני זוג הנשואים בנישואי תערובת לא יזדהו כיהודים באופן מהותי ומחייב (ועוד לא התחלנו לדון בזהותם ההלכתית). מבחינה סוציולוגית והיסטורית, מצב זה הוא לגמרי צפוי ונורמלי. ההתבוללות והטמיעה בזהות ובתרבות הרוב הן תהליכים חברתיים טבעיים. נוח יותר להיות חלק מהרוב, להיות כמו כולם, לא לבלוט בנוף האנושי.
שמירת הזהות והמרקם האתניים של קבוצת מיעוט היא חריגה, והיא דורשת הקרבה מצד הנאמנים לה. נאמנות למשהו גדול ונשגב מחייבת הקרבה. אי-שם באנרכיה הנקראת 'פוסט-מודרנה', החליטו יהודים רבים מספור להקריב את העם היהודי לטובת נוחותם האישית (במעטה של נאורות ואוניברסליות). הם החליטו ש'האהבה תנצח' ולכל הרוחות התוצאות. ואכן, מתחת לפני דברי הביקורת הקשים שהושמעו נגד מסע הסוכנות ובעד נישואי תערובת, מבצבצת השאלה: מי זה שיכתיב לי עם מי אתחתן ואיך יגדלו ילדיי (במידה שיהיו)? התשובה היא פשוטה: עתיד העם היהודי הוא הדורש. תאהב את זה או אל תאהב את זה. לפני מי שנולד יהודי עומדת הבחירה בין קצת יותר חיים לעמו, או קצת יותר התאבדות. כי ההיסטוריה של מאתיים וחמישים השנים האחרונות הוכיחה, וממשיכה להוכיח, שנישואי תערובת, יחד עם בורות יהודית, הם מרשם בדוק להיעלמות קבוצתית.

אין בעמדה זו שמץ של גזענות, ומי שמשמיע טענות טפשיות כאלו סתם מתעסק בדמגוגיה מהזן הזול ביותר (וההשוואה בין עדיפות בן זוג יהודי לחוקי נירנברג הידועים לשמצה היא כלכך נלוזה שאיננה ראויה לתגובה). התורה מלמדת שלא-יהודים נבראו בצלם אלקים בדיוק כמו יהודים. לא-יהודים הם בני אנוש בדיוק כמו יהודים. אולם, השאלות האמיתיות הן: האם יש ערך לשמור על העם היהודי? האם יש הצדקה לצמצם את בחירת בן או בת הזוג עבור העם ועבור בניין בית יהודי יציב, המבוסס על ערכים יהודיים ועל זיכרון קבוצתי בעל השראה? אם התשובה תהיה כן, ולדעתי עצם עתיד המדינה מותנה בתשובה חיובית לשאלות אלו, אז בנוסף להקרבה בתחום המסים והצבא מוטלת חובה להמשיך להקים משפחות יהודיות בישראל; להעביר את מורשת התרבות והתודעה, המוסר והדת היהודיים הלאה ולשמור על הגיבוש הלאומי של העם היושב בציון.

אישית, אני מיצר וגם מכבד את אלה המקבלים החלטה עקרונית להעדיף את האוניברסליות על פני המשכיות יהודית לטווח ארוך. זוהי החלטתם. אולם, לכל מעשה יש תוצאות, בהן חייב המחליט לשאת. מי שמחליט כעיקרון ליכנס לתהליך הטבעי של התבוללות, שלא יבוא אח"כ ויצעק שמוציאים אותו מכלל העם היהודי. מי שלא טרח בערב שבת, לא

יאכל בשבת.

לפני ראש השנה, אני נוהג לפקוד את קבריהם של סבה רבה רבה ישראל וסבתא רבה רבה רבקה. הם הורישו לי, לילדיי ולאחיי דוגמא של הקרבה למען העם והתורה שמלווה אותנו מאודנו עד היום ואני נותרתי כמעט לבד ביכולתי להודות להם. שאר קרוביי החליטו שאין סיבה אמיתית להישאר יהודים בצורה משמעותית. לא היה נוח להם. לא היה מתקדם מספיק. לא היה אוניברסלי מספיק. הם רצו להשתייך למשפחת בני האדם. הם הפכו חלק של כולם, וויתרו על עצמיותם, ונעלמו לבלי חזור. בר בורוכוב פעם השווה בין התבוללות להתאבדות. על קבר אבותיי אני מבכה גם את המתאבדים.