גבעת התחמושת

כמה שבועות אחרי שעלינו ארצה (1993) העירה לנו עולה וותיקה שכל עולה חייב לפעמים לקחת פסק זמן ולטייל באיזשהו מקום שיזכיר לו למה בכלל הוא החליט לחיות כאן. למרות ההגיון הברור שבדבריה, קשה מאד היה לעמוד במשימה. השיגרה משתקת ומשעבדת, כמו שכולנו יודעים. אפילו תכנון נופש משפחתי יכול להפוך למבצע מעין צבאי. האמת היא, שגיליתי במהלך השנים שבמקום לתכנן ולהגות, עדיף לנצל הזדמנויות מזדמנות. כך, פעם נאלצנו להקפיץ אחד הילדים לפעילות בקיבוץ חפץ חיים. בדרך הביתה עברנו בצומת גדירה. מעולם לא היינו שם, והיה שם שלט שהודיע שבמקום ישנו מוזיאון לביל"ו. החלטנו לבדוק והתוצאה הייתה יפה מאד. עבורי מדובר היה במסע שרשים, אבותיי, אמנם, לא היותם חברי ביל"ו, אבל כן הגיעו ארצה עם העלייה הראשונה והמוזיאון פתח לפניי פתח לחייהם. (תוצאה דומה הייתה לביקור במוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב.)

אתמול, חוויתי חוויה מרגשת במיוחד. לא יאומן, אבל הייתי פעם ראשונה באתר ההנצחה בגבעת התחמושת, שם משרתת בתי, חנה, במסגרת השירות הלאומי.

למי שאיננו יודע, שם היה הקרב המכריע, והעקוב מדם, בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. התעלות והבונקרים של הירדנים נשארים כפי שהיו אז ודממת קדושה אופפת את המקום שבו הקריבו 37 חיילי צה"ל את חייהם לשם איחודה של ירושלים. במוזיאון עצמו, שמוקדש לכל חללי חטיבת הצנחנים של כל המלחמות, יש שלל מוצגים המתארים את איחוד ירושלים, על החיים בעיר השסועה בין תש"ח לתשכ"ז, ומידע על הנופלים. הפתעה מרגשת במיוחד ישנה בפינה המוקדשת לאבות הצנחנים, אותם חבר'ה שצנחו מאחורי קווי האויב הנאצי. כך, על מדפים, שמורים מצנחים שהיו שייכים לחנה סנש, אנצו סרני, חביבה רייק ושאר הגיבורים ההם. הסרט המוקרן מתאר בצורה מרגשת במיוחד את אירועי אביב תשכ"ז הבלתי נשכחים לאלה ממנו שזוכרים אותם.

כפי שציינה קרולין גליק לאחרונה, הממסדים האקדמי והתקשורתי אינם חוסכים כל מאמץ, ואינם בוחלים בשום עיוות, כדי לטשטש את זהותנו היהודית ולהשכיח את עברנו המפואר. אני מצטער מאד לומר שסימני הצלחתם נראים באתר ההנצחה הזה. המקום מטופח מאד ויפה מאד. אולם, הוא משדר הרגשה של בדידות ונטישה. אנשים אינם מכתתים את רגליהם לגבעה וכך נתפסים לשקריהם הנבזיים של הגדעונים והזהבות למיניהם. לכן, ערב תשס"ו אני לא רק מציע, אני מתחנן. תבקרו בירושלים ובמיוחד בגבעת התחמושת. תזכירו את עצמכם את הקרבן שהקריבו אחנו למען העיר, למעננו. תרעננו, רבותי וגבירותי, את זכרונכם. עוד מעט יבואו אלה שיגידו: 'אם רק תוותרו על ירושלים, יהיה פה שלום.' ירושלים היא בבת עינינו, עיר קדשנו, קריית מלך רב. ביקור בכותל ובגבעת התחמושת יסביר/יזכיר למה אסור להעלות את הוויתור הזה על דל השפתיים. אנו חייבים את זה לנופלים, לעצמנו וגם לאלה שטרם נולדו.

גזירה היא מלפניי

בפיוט ליום הכיפורים, המתאר את נסיבות הירצחם של עשרה הרוגי מלכות בתקופת אדריינוס קיסר, מתוארת תגובתם המבוהלת של מלאכי השרת למראה מותם המזעזע של רבי ישמעאל כהן גדול ושל רבן שמעון בן גמליאל. 'זו תורה וזו שכרה?' הם שואלים את הקב"ה. התשובה לא בוששה לבוא. "ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר, אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומיים, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים."

חלק אינטגרלי של תהליך התשובה הוא היכולת ליכנע לגזר דין מרום. יכולת זו יסודה בצניעות וענוה. אחרי ככלות הכל, אין אנו יכולים לתפוס את כוונת הקב"ה. המקסימום לו אפשר לצפות הוא הבזקי תובנה לפעמים ותו לא. וגם אלה נדירים ביותר בתקופת הסתר פנים כמו שלנו. רק קלי דעת יעיזו להסביר בבטחון מלא את הקורה לנו. רק נגועי שחצנות וגאוה יהינו לנבא כשהנבואה טרם חזרה ממשכנה בית השוטים והילדים הקטנים. האירוניה היא שדווקא כשיש צורך עצום למוצקות בחיינו, צינורות הנבואה סתומים.

אני מהרהר רבות בנושאים אלה לאחרונה, במיוחד בעקבות תהפוכות חרבן גוש קטיף, חידוש הטירור, מסע השנאה המוצלח של אויבי התורה והישרדותה של ההנהגה הפוליטית הנוכחית שאיננה ניתנת להסבר הגיוני. מסקנתי היא חש משמעית. "גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים." אמנם, ב"ה, המצב הוא טוב מזה ששרר בארץ בשנות 135-137 לסה"נ. אולם, העיקרון הוא אותו העיקרון. כפי שפעם העיר מו"ר הגרי"ד הלוי זצ"ל, כשהמאורעות הם בלתי נתפסים, ונראים לגמרי אבסורדיים, סימן הוא שההשגחה פועלת בתוך ההיסטוריה. אכן, החיים נראים אבסורדיים, סימן הוא שהקב"ה אכן מתערב במתרחש.

הבעיה היא שאין לנו שמץ של מושג לאן מוביל אותנו הקב"ה. מה נשאר לעשות? "קבלוה משעשעי דת יומיים." עלינו לכפול ולשלש את השתעשותנו בתורה ואת מסע הגשמת עקרונות אמונתנו, כולל (במיוחד) הפצת היהדות בכל חלקי העם וגם חיזוק אחיזתנו בארץ ישראל. יורשיהם ותלמידיהם של קדושי רדיפות אדריינוס קיסר ש"ט לא התייאשו ולא קצצו בנטיעות בראותם את מר גורלם של רבי עקיבא וחבריו. הם ייסדו מחדש את הסנהדרין והנחילו לנו את כלל ושלל מורשת התנאים והסופרים, ובראש הישגיהם, המשנה והתוספתא.

הוא הלקח המתבקש. יש לתקן את שעיוותנו ולחזק את אמונתנו בקב"ה ונאמנותנו לתורתו. זה המתבקש. יה"ר שהא-ל הטוב ייטיב עמנו וישמע ויענה לתפילותינו. אמן.

Oxymoron?!

לפני יומיים ישבתי עם חבר (עיתונאי ידוע) ודנו בשלל נושאים העומדים על הפרק. בין היתר, הערתי לו מה כשכתבתי אתמול: אכן, זאת הטרגדיה. יהודים רוצים לדעת מה זה יהודי ולמה להיות יהודי ובני האדם שאמורים לספק

תשובות אינם יודעים בעצמם או אינם יודעים לתקשר עם השואלים אותם.
הוא שאל אותי למה התכוונתי ועניתי שבעצם אני מתכוון לעובדה שלא קם כאן בארץ סוג מתאים של אורתודוקסיה מודרנית. בן שיחי השיב שהוא חושש שעצם המונח מהווה 'סתירה מניה וביה, ('אוקסימורון' כלשונו). ואז הטיל את הפצצה: 'בעצם, אינני רואה הבדל גדול בין 'אורתודוקסיה מודרנית' לבין יהדות 'קונסרבטיבית.' מי שמכיר אותי (ואת תולדות חיי) ינחש באיזו מידה לא אהבתי את האמירה הזאת (על שני חלקיו, במיוחד השני). אולם, אני התחלתי להבין שהתפיסה הזאת רווחת מאד בארץ, בכל המגזרים. אכן, החלטתי (אולי בתור הקדמה למונוגרף) להתחיל לפרוס כאן, במשך התקופה הקרובה, את תשובתי להערת ידידי.

המשכים לבוא.

מקדשי מעט ותורה לכולם

אני מאד התרשמתי מהעובדה שהרוב המוחץ של יהודי מדינת ישראל התנגדו להריסת בתי הכנסת ברצועת עזה ע"י יהודים. למרות מאמציהם הנחושים של כל מיני תעמולתנים למיניהם, ולמרות שכמעט כולם ידעו מה יעלה בגורל המבנים, העם סלד מפגיעה ישירה במקדשי המעט. אישית, אני שואב מעובדה זו לא מעט עידוד ונחמה. אי שם, בתוך התמהון ומבול המלל, עם ישראל עדיין שומר בתוכו אינסטינקים בריאים וכבוד אלמנטרי לסמלי העם ותורתו. אין כאן תגלית של מה בכך. התודעת היהודית של יהודי א"י היא הנכס האיצטרטגי החשוב ביותר להמשך קיומנו כאן. עכשיו נשאר למצוא את האנשים והנשים שמסוגלים לשתף את העם בנכסיו התרבותיים והרוחניים של עצמו. אלה הם, בעוונותינו הרבים, נדירים מדי. אכן, זאת הטרגדיה. יהודים רוצים לדעת מה זה יהודי ולמה להיות יהודי ובני האדם שאמורים לספק תשובות אינם יודעים בעצמם או אינם יודעים לתקשר עם השואלים אותם.

קדימה בלוגים, צעדו

לאור העובדה שהציבור הישראלי הוא מאד מעורב ומעודכן בעולם האינטרנט, למה מצב הבלוגים מפגר בהרבה אחרי המצב המקביל בכל מינות העולם. הדברים נכונים, במיוחד, בכל אשר קשור לגיבוש ערוצי מידע שיוכלו לשמש אלטרניטיבה לעיתונים המודפסים ולתקשורת האלקטרונית. ברחבי העולם האפשרויות הן הרבה יותר מגוונות, בשעה שכאן שלוש משפחות שולטות ב90% מאמצעי התקשורת והכבלים, וכולם יש כמעט אותו קו פוליטי ותרבותי (להוציא אמנון דנקנר, במישור התרבותי היהודי). א"כ, על אחת כמה וכמה שחייבים תושבי הבלוגספירה להביא לידי הרחבת אופקי התקשורת והעברת המידע במידת האפשר המקסימלית.
אומרים שבבחירות האחרונות בארה"ב, בעלי הבלוגים תרמו תרומה מכרעת לנצחונו של בוש. בארץ, אנו ניחצבים לא רק בפני בחירות אפשריות אלא גם בפני מאבק קשה על קביעת אופיה ועתידה של מדינת ישראל. דעתם של רוב התושבים נעדרת כליל מהתקשורת הממוסדת. דרך הבלוגים אפשר יהיה לשנות את המצב העגום הזה והביא לידי דמוקרטיזציה אמיתית של השיח הציבורי בארץ.

את מקדשיכם...

אז, זהו. בג"ץ הכריע שהחל ממחר בבוקר צה"ל יתחיל לפוצץ ולהרוס את בתי הכנסת בגוש קטיף ולא ישאיר שם אבן על אבן.

צעקות השבר מתחילות למלא את העולם הדתי, 'הייתכן?' אנשים שואלים. 'אחרי אלפיים שנה, יהודים יבצעו את מלאכת שונאי

ישראל לדורותיהם. האמת העצובה היא שכן. ועוד, מאשימים את המתנחלים ושאר הדתיים בעבודה זרה, לא פחות ולא יותר. למה? כי הדתי סוגד למעשה ידיו. הוא מקדש עצים ואבנים. כמה פרימיטיבי! כמה עצוב!

לא. אני אינני מאשים את הציבור הדתי בפרימיטיביות. אני שוב מתרשם מהבורות של הציבור הנאור. אלה הדוגלים במדע ובעליונות התרבות המערבית אינם יודעים כלום על... התרבות המערבית. הם לא שמעו על רודולף אוטו, מירסיאה אליעדה, ג'ונתן סמית', קליפורד גירץ, קת'רין בל, ומי יודע מי עוד. הם לא יודעים שמקומות יכולים להיות בעלי כריזמה בלי שנעבוד אותם. ואלה הפוקדים את קבר רבין, או את מקום הירצחו, או את יד ושם, האינם במקום קדוש. מה היו אומרים אם מישהו היחה אומר שמבקרי יד ושם הם בגדר סוגדים לעצים ואבנים.

אלא, שכאן, גילה לנו מקום כאבנו מלך כוזר. אנחנו אחראים, לא לבורות של הנאורים. הם כבר מקרים אבודים במידה רבה. אולם, אנו כן אחראים לזה שבתוך הציבור יש אוזן קשבת לסילופים שמשימעים וגם לנתק התרבותי הפוער תהום ביננו.לבינם. כאן מקום בשתנו. ביידיש אומרים, אז עס פעהלט הסברה, עס פעהלט הבנה.' אם אנחנו לא מסוגלים להסביר את היהדות, את מושג הקדושה לאנשים בעלי שכל ישר, האחריות לכשלוננו נמצא בנו.

תיקון מעוות זאת חייב להיות תשובתנו להריסת בתי הכנסת (תרתי משמע).

אחרת, מהרסייך ימשיכו לצאת מבינינו.

שלום וברכה

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי בעברית. החלטתי להרחיב את כתיבתי בבלוגוספירה כשהתחלתי להרגיש שבעלי הבלוגים באנגלית מנהלים דיונים בינם לבין עצמם, ללא כל סיכוי שישפיעו בכלל על השיח בארץ. אני מקווה להיות מעניין, מאתגר ומבדר ומזמין את תגובות הקוראים.